למרבה האירוניה הספר שעזר לי להחזיק מעמד בחודשים של עבודה אינטנסיבית מדי היה ספר שירה של עובד שחוק במפעל בפריפריה של צרפת, שמוסר את קורותיו ותחושותיו ומטען תרבותי רחב בלי חרוז ומשקל; למרבה האירוניה נתנה לי אותו חברה מאחד ממקומות העבודה הקודמים שלי; למרבה האירוניה מעולם לא עבדתי בעבודה פיזית ממש, אולי למעט יום שבו החלפתי שוטף כלים והעור בכפות ידיי התקלף כולו ביום למחרת, ועם זאת אני מרגישה הזדהות עכשיו שאורח החיים היושבני זיכה אותי בכאבים בלתי פוסקים מהצוואר ועד לפרקי האצבעות; ולמרבה האירוניה היום שבו נהניתי לקרוא בו במיוחד היה יום החופש הראשון שלקחתי זה חודש שלם, אחרי שבועות של שבעה ימי עבודה אינטנסיביים בשבוע, ואולי לא רק נהניתי אלא גם הרגשתי תחושת חסד מיוחדת, לקחת דווקא את הספר הזה ליום חופש, כשבעצם הספר לקח אותי, לא אל חופשה אסקפיסטית מכוח קפיצת הדרך אל המציאות האחרת המתוארת בטקסט, אלא אל חירות תודעה שמתגלה דווקא בתנאים המגבילים ביותר.
בעת כתיבת הפוסט הצטערתי לגלות שז'וזף פונטוס, מחבר הספר, נפטר לפני שנתיים בגיל 42 בלבד, זמן קצר לפני פרסום התרגום לאנגלית של ספרו. הגילוי הזה מלווה בתחושה של תבוסה, כאילו המוות של המחבר מבטל את כוח החיים המרשים שמתגלה בשורות שנכתבו בידי גוף רצוץ, בין שעות ארוכות של עבודה מאומצת. פונטוס הוא בעל ביוגרפיה לא מצויה של סופר צרפתי: הוא עבד בעיקר בתור עובד סוציאלי ומורה בחינוך המיוחד, וכאשר עבר לחבל ברטאן בשביל להתגורר עם אשתו, הוא לא מצא עבודה אלא במפעל לאריזת דגים ואחריו בבית מטבחיים, וגם אלה רק במעמד של עובד זמני.
מתרגמת הספר היא סטפני סְמִי, ואמנם אין לי ידיעה מספקת של צרפתית בשביל לדעת כיצד היא משקפת את המקור אבל ניכר שהיא משחזרת בתרגומה קול צלול, אחיד ומפוכח, שרגליו על הקרקע בעולם הזה וראשו בעולם האמת של השירה. היא מסבירה ששם הספר במקור, À la ligne, הוא דו־משמעי ומתייחס גם לעבודה על פס הייצור וגם להוראה להתחיל שורה חדשה בשעת הכתיבה. עובד סוציאלי/פועל בפס ייצור הוא לעיתים רחוקות האישיות שמפרסמת ספרים, בייחוד לא בתרבויות ותקופות שאינן מקדשות גיבורים פרולטרים. העובדה שהספר הזה אכן קיים ואף הצליח וגרף פרסים היא עדות לחיוניות של פונטוס, ושל המדיום השירי בכלל; ולא במובן של חריצות מופלגת בשירות כוח הרצון (פעם גם אני חשבתי שאפשר לעבוד בפרך ביום ולעשות אמנות רצינית בלילה, אבל לרוח ולגוף האנושיים יש מגבלות וחבל לשקר), אלא במובן של מיצוי התנאים והכוחות המעטים שנותרו ליצירה בתנאים מגבילים, ולשם יצירה שבעצמה מגלמת את התנאים האלה. פונטוס מדלג משורה לשורה בקלילות ומספר על הווייתו בתמציתיות כי אין לו ברירה, אין לו פנאי לכתוב רומן ריאליסטי סמיך או ממואר מפורט. הוא מספר גם על השורות שלא נכתבו בגלל הקושי לשמור על ריכוז, וגם על המחיר שהכתיבה עצמה גובה. כותבות רבות מדברות על הצורך "לגנוב זמן" בשביל לכתוב, ואילו פונטוס מוסיף שגם הכתיבה היא גנבת:
עם זאת פונטוס לעולם לא שוקל לגדוע את הברית עם אותה גנבת, ולאורך הספר ניכר שאחד הדברים שמאפשרים את היום־יום הקשה הוא הכתיבה של אחרים: השירים המרכיבים אותו מלאים בציטוטים מן הספרות וההגות הצרפתית, מאפולינר ועד פוקו, שמוצאים את דרכם אל השגרה באותה קלילות שבה המחבר מתעד את טקסי הבוקר שלו, מהקפה והטיול עם הכלב ועד לתחילת העבודה המייסרת.
היה הולם במיוחד לקרוא את À la ligne דווקא בתקופה שבה מדווחים על הפגנות ענק בצרפת, אשר משקפות יחס שונה מאוד לעבודה מזה המוכר לנו. בשעה שהצרפתים מוחים בחריפות על ההצעה להעלות את גיל הפרישה מגיל שלנו הישראלים נשמע צעיר מאוד לגיל שעדיין נשמע לנו צעיר מאוד, מסקרן לקרוא עדות ממציאות של עולם עבודה הרבה פחות סולידרי והרבה יותר אכזרי מכפי שנהוג לדמיין את צרפת. צרפת ידועה באיגודי העובדים החזקים שלה ובשביתות התכופות וככל הנראה אפקטיביות, והנה פונטוס מספר שאכן יש איגוד עובדים חזק במפעל שהוא עובד בו, ושמתקיימת שם שביתה, אבל גם שהמעמד שלו בתור עובד זמני (אך כזה שמועסק לאורך זמן) אינו מאפשר לו לשבות אלא רק לעבוד כפליים, כי הרי כל כך הרבה עובדים נעדרים מהמשמרת בשעה שפס הייצור ממשיך להתגלגל קדימה.
אין לי יומרה להבין את פוליטיקת האיגודים הצרפתית, אבל אני משערת שהפער בין פונטוס לעובדי האיגוד קשור בפערי מעמדות עמוקים, כמו אלה שמתאר דידייה אריבון בספרו שיבה לריימס (מוצאו של פונטוס, אגב, גם הוא מריימס). ההכרח לעבוד בעבודה פיזית קשה, ועוד ללא תנאים סוציאליים סבירים כמו ביטחון תעסוקתי, היא דבר שקשה לדמיין גם בימים שבהם אני מרגישה שהוכרעתי בידי העבודה האינסופית של לנסות להיות אינטלקטואלית מקצועית והמאבק המתמיד להתפרנס ממנה בכבוד מינימלי. פונטוס מחבר בין הניצול של הגוף הגברי בעבודה פיזית ששוברת אותו ובין השימוש בו כבשר תותחים; הוא מספר על חוסר היכולת לנוח מהעבודה בסוף השבוע בגלל הידיעה שיהיה חייב לחזור לשגרה שרק תמשיך לשחוק אותו; הוא מבליט את החלחלה שעוברת בו למראה גוויות של בעלי חיים, איבריהם הכרותים, הדם והצואה שהוא משנע ממקום למקום ומנקה בבית המטבחיים, ובאותה נשימה מודה שהוא עדיין נהנה מהסטייקים המוגשים לעובדים במזנון. רגעי החסד המעטים שלו בטיולים עם הכלב מוקדם בבוקר נפגמים לעיתים מהידיעה שהוא, הבעלים הנאמנים, משתף פעולה עם הרג של בעלי חיים אחרים. ועם זאת הוא חי עם כל הסתירות כמו מרבית האנשים שפשוט נאלצים לעשות את מה שנדרש מהם בשביל להתקיים. ברגעי השבירה הוא לפחות פואטי במיוחד, כמו למשל בשיר ארוך שמגולל שבוע שלם בחייו:
הקושי להרפות מהעבודה גם בזמן המוקדש למנוחה חושף השפעה עמוקה יותר של המפעל על הנפש, ושל העבודה בכלל על ההוויה כולה. גם כאשר פונטוס חוזר לעבוד בעבודתו הקודמת במחנה קיץ לילדי חינוך מיוחד, הוא לפתע מרגיש שאין הבדל גדול כל כך בין שתי העבודות, אף שהוא מודע להבדל התהומי בין עבודה שבה ההפסקות מעטות ורוווּיות תשישות ובין עבודה שמתקיימת בין הפסקת קפה אחת לאחרת, ולעיתים הייסורים אינם נובעים מהעמל אלא פשוט מתחושה של חוסר תוחלת, שאפשר לחוש בה היטב גם בישיבה מול מסך. המרדף הוא אותו מרדף, והחירות המעטה מתקיימת כשנשאר מעט זמן לשיר. העובדה הטרגית שלפעמים אפילו אין רגע לשיר שוברת את הלב במיוחד:
אבל כמו שציינתי בהתחלה, פונטוס שר לכאורה בקלות, או באמת בקלות, פשוט כי אין דרך אחרת ואין מקום אחר לשיר בהם. הצורך ליצור ולהתבטא עיקש כמו עצם בגרון, ודרך העצם הזאת מתבטא יופי פרדוקסלי, מקצב שהמשורר מתאחד איתו בשל אילוץ אבל מעניק לו משמעות דווקא כי הוא מצליח לעצור ולו לכמה רגעים ולהתבונן באילוץ. קשה לכתוב על שירה, אבל הקושי מגלם גם את יכולתה לעשות את הבלתי האפשרי – להיסחף אל דבר־מה בלתי מפוענח ובה בעת לזרות עליו מילות שאולי הן מילות פיענוח, אולי מעניקות משמעות ואולי רק מספקות את המקצב המאפשר לפס להתגלגל הלאה, להתקדם משורה לשורה ולכל הפחות לשרוד.
Joseph Ponthus, On the Line: Notes from a Factory, translated by Stephanie Smee, Black Inc., 2021 [2019]
ולנסיעה הבאה: היו כמה שנים שבהן דיברו על היעדרו של עולם העבודה מן הספרות העברית, וכתיבה כמו זו של תהילה חכימי ותהל פרוש, או כמו ברומן הארכיברית מאת ענת לוין הייתה בולטת בנדירותה. נדמה לי שבשנים האחרונות חל שינוי הדרגתי, והעבודה כבר אינה זרה לספרות העברית, אולי דווקא כי הסופרים מתרבים ואחוז הסופרים שעיקר עיסוקם הוא ספרות הולך ומתמעט. בכל אופן, בין הפרסומים שהמשיכו לבסס את עולם העבודה בספרות העברית אפשר לציין את פִּרקֵי מכונות מאת סלין אסייג (אחוזת בית, 2017) שעוסק באישה שמתחילה לעבוד במפעל קטן אבל מוסר נרטיב ממוכן גם בשאר החיים, אפילו בזיכרונות מילדות שכאילו מתגלגלת מאליה בשם תפוקה עלומה.