התרמיל המולחם לגב והמרד

כמעט אין נושאים שקריאה עליהם מעוררת בי קושי רגשי, שהייתי אומרת שהם טריגריים. בצריכת תרבות אני נוטה להדגיש את הבדיה ולייצר מרחק. הדם מלאכותי, האירועים הם השערות בלבד והמילים הן בסך הכול פרי מוחו הקודח של המחבר. אבל יש יוצא מן הכלל אחד, ודווקא בספרות: קשה לי נפשית לקרוא על מחלות נפש. הקושי הזה מתעורר יותר בקריאה מאשר בצפייה, אולי בגלל האופי השיתופי של צריכת המדיום. כשאנחנו קוראים, אנחנו מתמזגים עם העולם הפנימי של הדמויות – כמובן בהתאם לרצון ולכישרון של המחברת להעמיק בהם – ולפחות הדבר שמתחולל בתודעה שלנו בשעת הקריאה הוא אמיתי. ומחלת נפש היא חוויה שאני חוששת מדי להתנסות בה, אפילו מיד שנייה.

אולי אני לא מעוניינת להתבונן ולהשתתף עוד בנפש משובשת מפני שכבר התבוננתי מספיק, ולכן המשיכה הגדולה שלי לספר הפרוזה הראשון של ריקי כהן טעונה הסבר. את ריקי כהן אני ושאר הקוראים מכירים קודם כול בתור משוררת, ואחרי שהספרות הפגישה ביני לבינה, מהר מאוד מצאנו עוד מכנה משותף גדול ופחות מצוי. כשריקי שיתפה שהיא כותבת ממואר על חייה בצל מחלת הנפש של אימה, ציפיתי בקוצר רוח למוצר המוגמר ועם זאת חששתי שכמו המפגש עם האירועים האמיתיים, גם עצם הקריאה עליהם תרחיק אותי. ואמנם, פחד הוא רגש מסקרן, וקריאה היא זירה טובה ובטוחה להתנסות בו. אם כן, הסיבה הראשונה שבגללה נאחזתי בעל השעות השבורות היא כמיהה להתעמת עם מה שאולי מוטב להישמר מפניו לגמרי, עם חוויה שאני נוטה להכחיש.

alHashaot_Master

דווקא מפני שהכול מוכר כל כך בסיפורה של ריקי כהן, אני מדגישה את ההבדלים. לא היינו עניים. יש לי אחים גדולים שעזרו לטפל בי, ואילו ריקי היא הבכורה שהתפקיד הטיפולי נגזר עליה. היא גדלה במושב, ואני בעיר. לאימא של ריקי היה חלוק כחול, והחלוק של אימי היה ורוד. אימא שלי עוד בחיים, ואימא של ריקי כבר איננה.

המוות של האם מרכזי לא רק בתוכן הספר, אלא גם כאירוע חיוני לקיומו. יש להיזהר ולא להכניס את תהליך היצירה המסוים הזה למסגרת של "חרדת ההשפעה" מבית מדרשו של הרולד בלום, כאילו כל כתיבה יצירתית כרוכה במעשה אדיפלי של רצח אב. וגם, יש להדגיש, רצח אם ורצח אב הם אסכולות כתיבה שונות בתכלית. כך או כך, על השעות השבורות, אף על פי שהוא ספוג אשמה, הוא לא ספר של רוצחת. להבדיל אלפי הבדלות, הוא ספר שבראש ובראשונה עוסק באובדן, אלא שאין זה אובדן יחיד כבמוות רגיל של הורה, אלא אובדנים רבים ומתמשכים שנמנים לאורך חיים שלמים. וגם האובדן הסופי שבמוות אינו פשוט או משחרר.

האובדן של האם כאן הוא לא רציף, ואף יותר מורכב מאותו אובדן איטי של דעיכה, שרבים חווים מול הוריהם הזקנים. המחלה של אימא של ריקי כהן התפרצה תחילה עם דיכאון אחרי לידה של בנה השלישי, וריקי, שהייתה אז ילדה, מודה בשבריריותם של הזיכרונות מאותם שנים. האובדן שכרוך במחלת נפש של הורה גדול כל כך, כי עליו נוסף אובדן הנרטיב האחיד והברור. מלבד הבושה שלרוב שוללת את האפשרות לספר סיפור, סיפורים על מחלות נפש רצופים מֵספרים לא מהימנים, הן בצד החולים והן בצד קרוביהם והחברה הסובבת. זו הסיבה השנייה שהובילה אותי אל הספר: הסקרנות לראות איך התמודדה המחברת עם האתגר הספרותי העצום שבבניית עלילה, בשרטוט דמויות ואירועים ברורים, מתוך חוויה שכמעט בלתי אפשרי להעניק לה מילים משום שהיא מוכחשת או מבהילה או מבלבלת מדי.

תיאורים של שיגעון מהצד הם לא מחזה נדיר בספרות, וגם לא ניסיונות לשקף את החוויה מבפנים. גם על השעות השבורות כולל תיאורים כאלה, והם צלולים וגופניים להפליא, דוחים כל רומנטיזציה שאי-פעם ליוותה את מוטיב השיגעון בספרות. אבל נושא השיגעון הוא המובן מאליו בספר. ואף שתיאורים אלה מעניינים וחשובים בפני עצמם, אני מעדיפה לצטט פה דווקא את החלקים המרתקים שמעידים על שיבוש השפה והמציאות שמתגלים באדוות של השיגעון, למשל בתודעה של הבת:

"בימים ההם נמלא הבית אוושות בכל שעה. למדתי לזהות אותן, כסיסמוגרף הולך ומשתכלל, כל אחת מהן אווששה אחרת בדיבור הפנימי שבתוכי. בהדרגה הבנתי שחי בקרבי עולם נפרד, סמוי, מחריד. […] אימנתי את עצמי לתגובות מעושות, עד כדי כך שנראיתי לעצמי, מבחוץ, מלאכותית ומוזרה. תשובות לקוניות, שפת גוף מכונסת, הכול כדי שלא תתפרץ האלימות הפתאומית שבעבעה בעולם הנפרד, ותחריב את המחיצה" (עמ' 24).

הכתיבה של ריקי כהן מכבדת את העובדות בישירותה הנוקבת, אך אינה מסתפקת בהן. היא תזזיתית, חוזרת ומעבדת זיכרונות אחדים ומודה באובדנם של אחרים. המצב שבו הכותבת שרויה מול הזיכרונות שלה הולם מסורת של כתיבה על טראומה, שבה הזיכרונות הם אֵימה שעלולה לפרוץ בכל רגע, ולכן היא נאלצת להפעיל עליהם "מחיקון", בלשונה. הבעיה עם דרך ההתמודדות הסבירה הזאת היא שהיעדרו של סיפור קוהרנטי הוא סוגה של טירוף בפני עצמה.

תיאור ההפוגות ממצבה של האם החולה בבית, מהחוויה של אשפוזיה והתפרצויותיה, שבר את ליבי יותר מכול. לפעמים המפגש הקשה ביותר הוא דווקא המפגש עם הנורמליות: את יושבת עם משפחה רגילה לארוחת ערב, ונזכרת שגדלת כפרא אדם, שלא הייתה לך ברירה אלא לגדל את עצמך כפרא אדם. גילוי הנורמליות, המרחק ממנה והתחושה הצורבת שהיא לעולם לא תהיה בהישג יד, הם קשים מנשוא:

"אצל האישה הזאת ומשפחתה התארחתי לעתים קרובות. […] התחושות זכורות: הנה בית נורמלי. משפחה בריאה. הטקסים המשפחתיים, ארוחות למשל, לא לוּו בצרחות. את המראה שלה אינני זוכרת כלל, גם לא איך נראו שאר בני המשפחה, אבל היא הייתה העוגן, מוקד המשיכה הרגשית, שכן הייתה סמל של אימא נורמלית. […] אני זוכרת שאת הבושה על כך שאין לי אימא כזו נשאתי עמי כמו תרמיל מולחם לגב" (עמ' 108-107).

התרמיל המולחם לגב הוא דימוי שמביע איכות תורשתית שאין לחמוק ממנה. מרגע שהתבססה נוכחות הדימוי הקולע מתאפשר לתפוס את הכובד שפושה בכל תחומי החיים, גם אלה שמתנהלים בבריאות וברווחה, וכן מתבקשת סקירה של ההזדמנויות לפרוק את העול. אחד המוטיבים הבולטים בעל השעות השבורות הוא המרדנות, גם זו של האם, שהמחלה היא אחד הביטויים הן לעוצמתה והן לכישלונה, וגם זו של הבת. כאן אני מתאווה לקרוא אפילו יותר על הנערה המתריסה בתסרוקת המוהוק, להגיע למסקנות מרחיקות לכת על הנזק שבמבנה המשפחה המסורתי ובעצם קיומו של סטנדרט ה"נורמליות", אבל זה לא המוקד כאן אלא ברמיזה. ובכל זאת, יש בספר עיסוק ניכר בשיגעון הייחודי לנשיות, כפתרון עגום אך אולי מתבקש לגינונים המטריפים בפני עצמם שהנשיות ה"נורמלית" תובעת. בקטעים שבהם הכותבת מזדהה עם אימה מצאתי המשך לדיון שאופף את פעמון הזכוכית של סילביה פלאת, על הדברים הרעים שקורים כשמצייתים לקודים של הנשיות ועל אלה שקורים כשדוחים אותם:

"מי ידעה שאפשר להסתחרר באמצע היום מסופת רגש במשביר לצרכן? נכנסתי לחפש גרבונים צבעוניים במידות גדולות, ובעודי פוסעת בין דוכני הפרפורמריה וערמות הטקסטיל, התחוללה מולי תחייתה של אמי המתה, חיה מאוד, במשביר.

[…] לפתע הבנתי איך הנחילה לי אמי את הנשיות על פי המשביר. זו המשתדלת להיראות כמו דמות מהשבועונים, להריח כמוה, להותיר את הרושם הבלתי מתאמץ והנכון, לפי קודים עלומים לנצח לנשים כמו אימא שלי ואני. לעולם יצאתי מובסת במאמץ הזה. התבוסה נראית כמו בגדים מהמשביר.

יש נשים שאין להן בעיה כזאת. […] תמיד מצייתות לגוף או הגוף מציית להן, ולא אבוד בתוכן. זה סוד שנשים כמוה[ן] יודעות ונשים כמונו פשוט לא" (עמ' 46).

הממוארים החביבים עליי ביותר הם אלה שעוסקים דווקא באדם אחר מלבד הכותב (למשל רק ילדים, הממואר היפהפה של פטי סמית' על רוברט מייפלת'ורפ או לזמן קצר יש בנו קסם המהפנט של אושן וונג), והאפיון של על השעות השבורות בתור ממואר כזה מתברר רק בשלב עמוק של הקריאה. ודאי שהוא גם סיפור ההתבגרות של המחברת בצל המחלה של אימה, ועם זאת, למרות כל הקשיים הצפויים לשחזור הסיפור של האם, הדיבור המתלעלע שמשבש את קולה והיעדר החרסים להדביק מהם כלי שלם, ריקי כהן מתעקשת להציג תמונה צלולה ורבת פנים של אישה שהפסידה את הזהות שלה למחלה. פעמים רבות נראה שזו ההצדקה למעשה הכתיבה, ודווקא הפרת האיסור לדבר על המנוחה, ועוד בשמה, הוא הנימוק הגורף להמיר את סוג הכתיבה התרפויטי בכתיבה ספרותית רב-קולית.

 

ריקי כהן, על השעות השבורות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2022

 

ולנסיעה הבאה: אין צורך מיוחד להמליץ על ספר שזכה בפרס ספיר בשנה החולפת, אבל בהחלט מעניין להזכיר את הרומן איך לאהוב את בתך של הילה בלום בתור טקסט שהשגרה בו נמצאת בכל רגע על סף השיגעון. כאן הסיפור בגוף ראשון נמסר מפי אם מסורה ומעורערת ומתמקד בבתה הטובה והיקרה. שתיהן שפויות למעשה, ובכל זאת משהו נפרם, והעדינות שבה האימה נוכחת בסיפור היא בית ספר יוצא מן הכלל לכתיבת פרוזה.

6 תגובות


  1. תודה. ראיתי את הספר בכמה פורומים, אבל אף אחד לא היטיב עמו כמוך.

    הגב

  2. מזדהה מאוד עם הפתיח. אין דבר בעולם שמפחיד אותי יותר ממחלת נפש. וגם אצלי, זה הנושא היחיד שעלול להיות יותר מדי בשבילי ביצירת אמנות.

    תודה על הביקורת המעניינת. בהחלט מעודד לקרוא את הספר, על אף הנושא.

    הגב

    1. תודה אסף. בהחלט יש משהו בנושא הזה שמעורר חוויה פנימית שבשבילי הרבה יותר מטלטלת מלהעלות על הדעת שלל מראות ואירועים מזעזעים. מוזר שלא מדובר עליו יותר בתור טריגר.

      הגב

  3. תודה גדולה מעומק לבי שירי. הכתיבה שלך נשגבת.

    הגב

להגיב על שירי שפירא לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *