ספר של ספרים: פוסט נדיר על חוויית התרגום

מקצועות הם דבר די מטופש. ובפרט אם נכנסים אליהם מתוך אהבה ותחושת שליחות. מתופפות מתחרשות. רופאים מאבדים סבלנות כלפי בני אדם ואיבריהם. מורות נאלצות לעסוק בכל הדברים פרט להוראה. וכך גם, לאט-לאט, אני מרגישה בנוגע למקצוע התרגום, שהמצב בו מעט מורכב יותר כי לא פשוט לקרוא לו מקצוע. לפני כעשור, כשהתחלתי לעסוק בתרגום, חשבתי שתרגום פרוזה יהיה חוויה עמלנית אך מתגמלת של צלילה לתוך טקסטים ספרותיים, העמקה, הקפדה ודיוק. בפועל אמנם כל ספר שאני מתרגמת אכן מטביע אותי בעולם אחר ומשתלט על עולם המושגים שלי לתקופה שבין חודש לשלושה חודשים, אבל – וכאן אחזור בבוטות מעולם הרוח לעולם החומר – בתעריפים שמשלמים על תרגום ספרות, אי אפשר להרשות לעצמך להתעמק ולדקדק בדבר. כלומר אפשר, וראוי, ורצוי, אבל ההתעמקות והדיוק צריכים לקרות מהר או לא לקרות בכלל.

מאז שהתחלתי לעסוק בתרגום ומאז שחתרתי לעתיד – שבהתחלה לא נראה לי מופרך כל כך – שבו תרגום ספרות יהיה המקצוע שלי, תמיד עבדתי במקביל בעוד עבודה או שתיים או שלוש כדי לממן את השאיפה הזאת. וגם כשנותר זמן לתרגם רק בסופי שבוע ובסוף ימי עבודה, קשה להתעמק ולדייק, בכל זאת, איכשהו מתעקשים. איכשהו מדייקים, ומפיקים תרגומים טובים. בשנים שעברו עליי במקצוע הופתעתי לגלות כמה מהר אפשר לעבוד בלי להתפשר על איכות. כך, בעצם, גיליתי מהי מקצועיות. אבל עם הסיגול של אותה מקצועיות התחלתי לחשוש מהתחרשות. וב"התחרשות" אני מתכוונת לא רק לכאבים הבלתי נמנעים בידיים אחרי שעות הקלדה אינטנסיביות ורצופות, אלא גם להתפוגגות הקסם שבמעשה הספרות, ולחשש שיום אחד הכול ייעשה מאוס. כל הדברים המצערים שלומדים מאחורי הקלעים על שוק הספרים מוסיפים לעבודה מנות גדושות של תסכול יומיומי כבכל עבודה, ועליה נערם ייאוש ככל שמתברר שהקוראים הולכים וממעטים.

לאור כל התהליכים שבגללם כל שליחות, מסעירה ככל שיהיה, נהפכת בסוף לעוד עבודה, יציאה לאור של ספר שתרגמתי היא כבר לא מאורע כל כך חגיגי בשבילי כמו שהיה פעם. כבר מזמן לא שקלתי להקדיש לכך פוסט, ועוד בבלוג שמוטב שיוקדש לספרים שלא הייתי מעורבת בהתהוותם. ובכל זאת, המקצוע מזמן גם הפתעות. לאחרונה שקעתי בחוויית תרגום מיוחדת, ובספר מיוחד שזימן אותה, ולכן חשבתי שדווקא עכשיו רצוי לשתף מעט מחוויית התרגום.

קודם כול כמה מילים על הספר: הספר שבעין הסערה מאת רות אוזקי (במקור: The Book of Form and Emptiness) הוא ספר של ספרים. יש בו ספר שמדבר ישירות אל הקורא, ועיסוק נרחב במקומם של הספרים בעולם החומר ובתודעה האנושית. העלילה נפתחת במותו של קנג'י, מוזיקאי ג'אז יפני שחי בארה"ב, ובהתמודדות של אלמנתו אנבל ובנו בנג'מין עם האובדן המכאיב. המציאות החדשה של ההיעדר נפתחת לשלל כיוונים מפתיעים: בנג'מין מתחיל לשמוע קולות מחפצים דוממים שמדברים אליו, ואנבל נהפכת לאגרנית. המסע ממשיך אל הספרייה הציבורית, אל אמנות מחתרתית ואפילו (כנהוג בכתיבתה של אוזקי) אל יפן, וגלריית הדמויות הססגונית מתרחבת אל נערה מבריקה שחיה בשולי החברה, משורר-פילוסוף חסר בית המשמש מחווה לדמותו של סלבוי ז'יז'ק ונזירת זן שכתבה ספר עזרה עצמית מצליח. ההתרחבות העלילתית של הטקסט מגובה בהתרחבות סגנונית, והרומן, שאחד מנושאיו המרכזיים הוא גודש והשלכותיו הסביבתיות, גם הוא גדוש בקולות שונים ובמגוון סוגות. אחד הקולות הוא קולו של הספר עצמו, שמדבר על טבע ההוויה של עצמו ושל כלל הספרים בתור אובייקטים ייחודיים. למרות התוכן הפילוסופי הרב, הרומן מצליח להיות נגיש מאוד והספר, בתור דובר, מדבר אל קוראיו בגובה העיניים.

טרם הייתה לי הזכות לבחור את הספרים שאני מתרגמת, ולכן המפגשים עם ספרים בתרגום הם תמיד בלתי צפויים. לפעמים הם הולמים את מה שעובר עליי מחוץ לשעות העבודה, ולפעמים, מאחר שבתור עצמאית כל שעה יכולה להיהפך לשעת עבודה, הם מוצאים את דרכם למשול בחיי. אל הספר שבעין הסערה ניגשתי בסוף 2021 ותחילת 2022, אחרי תקופה קשה וארוכה של גודש חומרי ומנטלי, שאחריה החלטתי להתפטר מהעבודה החלקית בתור שכירה ולנסות להתפרנס לראשונה אך ורק מתרגום ועוד עיסוקים ספרותיים – מהלך לא-אופטימי, אלא כזה שהיה כרוך במחשבה שאין ברירה אלא לנסות את סגנון החיים הזה ולו כדי לנוח לרגע מפיצול הקשב המתמיד, ולו כדי לפסול את החיים הספרותיים אחת ולתמיד ולהחליט על הסבה מקצועית לפני גיל ארבעים.

השאפתנות שבכתיבה על כל כך הרבה נושאים גדולים ואקטואליים בצד הנימה הצנועה שמלווה את הרומן, הישירות הנאיבית כמעט שבה אוזקי מעצבת את קולו של הספר, החידוש שבלהנפיש את האובייקט עצמו כבובת פיתום ולגרום לו להגיד "שלום, אני הספר שאת קוראת עכשיו. אנא התייחסי אליי בכבוד. אנא התייחסי אליי" – כל אלה רעננו את חוויית התרגום, ולמרות השחיקה ועייפות החומר, בסופו של דבר הם שבו גם את ליבי השחוק והמצומק.

ההנאה הרבה שלי מתרגום הספר הייתה כרוכה במפגש המילולי מאוד עם התהליך שאני עוברת עם כל תרגום פרוזה: בשלב כלשהו בעבודה, ובייחוד כשאני מרגישה שעליתי על המסלול הנכון בתרגום, אני מתחילה לשמוע קולות. הספר שמדבר ישירות אל הקוראת היה קול נעים ומוכר, ושלל הקולות של הדמויות והחפצים המדברים הציבו אתגרים מבדרים ביותר: איך זוג מספריים נבזי נשמע בעברית? ואיך נשמע פילוסוף-משורר-תימהוני בדמותו של סלבוי ז'יז'ק? לא רק קולות שונים אכלסו את הספר, אלא גם סוגי טקסטים שונים: מלבד פרוזה עשירה, אפשר למצוא בו גם עזרה עצמית, אמנות מושגית, ניסוחים עילגים מהאינטרנט, שירי ילדים (שירים ופזמונים הם סוגה שאני פחות רגילה אליה, וכאן המקום לתת קרדיט לבן זוגי שהציע עזרה והוכיח את עצמו כמתרגם חובב מוכשר), סיסמאות שצועקים בהפגנות ועוד.

על נושא הקולות כתבתי כשפניתי למחברת עצמה עם כמה שאלות על התרגום, תקשורת שלא תמיד נהוגה, ובוודאי לא בתחום שבו משוחחים לא מעט עם סופרים מתים. אוזקי הייתה נחמדה, נעימה ומועילה בהתכתבותנו, ואף סקרנית בנוגע לאפשרויות שהעברית מציעה בהקשר של דמות משנית א-בינארית שמופיעה בספר. בריאיון מעניין שנערך בתוכנית "מה שכרוך" עם ג'סיקה כהן, המתרגמת הפורה ועטורת השבחים מעברית לאנגלית, דיברה כהן על כך שהיחסים בין מקור לתרגום הם לא ברורים כמו שנדמה בתחילה, ופעמים רבות היא מכניסה שינויים במקור תוך כדי התרגום (כמובן בהסכמת המחברות והמחברים). אמנם אני לא ג'סיקה כהן ואמנם יחסי הכוח בין תרגום מאנגלית לעברית הם שונים מאוד מאלה שקיימים בכיוון ההפוך, אבל גם במקרה של הספר שבעין הסערה חלה התפוגגות מרעננת של קדושת הספר כשפניתי לאוזקי ושאלתי אותה על שני פערי היגיון מבלבלים ברומן, ואחרי בדיקה היא השיבה שמדובר בטעויות שיתוקנו במהדורות הבאות במקור ושאני רשאית לתקן כבר עכשיו בתרגום. דווקא ההזדמנות הבלתי מצויה לקשר עם המחברת הייתה חוויה שלכאורה פוגמת בנשגבות של התוצר המוגמר, המודפס והכרוך, ועם זאת היא חיזקה את האמונה שהספר שבעין הסערה מבקש לבסס: האמונה שספר הוא ישות מיוחדת, לא חיה אבל גם לא בדיוק דוממת, ושגם בהיותו אילם ונייח יש לו חיים משל עצמו, הרחק מיוצריו האנושיים והרחק משוק הספרים ותלאותיו.

החיים והתודעה המשיכו להתעצב ולהתרחק מהספר שבעין הסערה גם מעבר למה שהושקע בתרגום עצמו. חזרתי לקרוא קצת ולטר בנימין, ואף תרגמתי בעצמי כמה ציטוטים מכתביו שהופיעו בספר; קראתי מיצירתו של חורחה לואיס בורחס, וצפיתי בסלבוי ז'יז'ק דוחק בנו לאהוב זבל; קיבלתי מהמחברת קישור לפלייליסט שיצרה תוך כדי כתיבת הספר, ושלחתי לה בתגובה פלייליסט שיצרתי בשעת התרגום; התוודעתי לגישות שונות בהקשר של בריאות הנפש, האזנתי לשיחה בנושא עם אדם שהוזכר בעמוד התודות וגם לשירים של להקת הסקא פאנק שלו; גיגלתי חמוסים, מוזיקאי ג'אז, אמניות וקולנוענים.

גם ספרים ריאליסטיים דורשים בניית עולם, וזה שבנתה אוזקי בספר שבעין הסערה הוא עולם שלם וסוחף, שהיה תענוג לשהות בו ולטייל בשלל שביליו המתפצלים.

רות אוזקי, הספר שבעין הסערה, מאנגלית: אני, עם עובד, 2022

ולנסיעה הבאה: כהכנה לתרגום קראתי את הרומן הראשון של רות אוזקי, שנת הבשרים שלי (מאנגלית: אלינוער ברגר), שגם הוא רב-קולי, וקולח ומבדר למרות מורכבותו, ואף כתבתי עליו בקצרה בעמוד הפייסבוק של הבלוג.