להסתתר תחת העור החשוף של האחר

בקרוב ימלאו 15 שנה למעבר שלי לירושלים, העיר שביליתי בה את רוב חיי הבוגרים, ואני מתחילה לטפח נוסטלגיה לאותם ימים ראשונים של מגורים בה בגיל עשרים, בשנים שבהן הרכבת הקלה רק הייתה אתר בנייה נצחי למראה שמשבש את התנועה במרכז העיר. סטודנטים רבים עוברים לירושלים למטרות לימודים במוסד ייחודי, והסביבה האורבנית היא בדרך כלל פשרה בשבילם. בוודאי כבר שיתפתי פה פעם שאצלי התהליך היה הפוך: מטרת-העל הייתה מעבר לירושלים, והלימודים היו התירוץ המושלם. השאלה מדוע כל כך רציתי לעבור לירושלים היא מורכבת הרבה יותר, אבל אחת התשובות הבולטות היא שרציתי לגור במקום הפוך ככל האפשר למקום ההומוגני שגדלתי בו. רציתי לגור בעיר קוסמופוליטית אמיתית, לשמוע עוד שפות ולהכיר אנשים מוזרים – מוזרים כמוני, אבל גם בדרכים אחרות ממני, שעוד לא יכולתי לשער.

הקריאה בלובשי הגופיות, רומן הביכורים של נדיה תחאוכה בושנק, עוררה בי הזדהות בזכות אותו זיכרון של התקופה המרגשת של מעבר לעיר זרה וחיים בקרב תרבויות זרות. הרומן הקצר מספר את סיפורה של דוניא, סטודנטית שנה א לרפואה באוניברסיטה העברית. דוניא היא מוסלמית שגדלה בדבורייה שבצפון, והמעבר שלה לירושלים אמנם תחום בעיני משפחתה כמעבר לצורך לימודים בלבד, אבל היא רואה בכך הזדמנות להתקרב אל האוכלוסייה היהודית שסקרנה ומשכה אותה עוד מילדותה.

lovshey_Master

"לובשי הגופיות" הוא הכינוי שהיא נותנת ליהודים משום שהבחינה שגופיות הן תכונה מבחינה בינם ובין הקבוצה שלה, והיא משתמשת בו בעקביות לאורך הנרטיב:

"לובשי הגופיות יהיו תמיד חלק מחיי, ידעתי כבר אז […]. פעם חשבתי, שנהיה הצל זה של זה, והיום אני יודעת שזה בלתי אפשרי. רק אחד מאתנו יכול להיות הצל, כמו שרק אחד מאתנו יכול להיות הגוף המסתיר את האור, ויוצר את הצל. גם אם איש לא רוצה להיות צלו של האחר, אי-אפשר ששנינו נהיה הגוף" (עמ' 25).

הכרתי היטב את הכמיהה הזאת אל האחר, שבלובשי הגופיות מנוסחת בכנות ובישירות, ואינה משמיטה את ההיסוס, הפחד והרתיעה. וכמובן ישנה גם הכמיהה להכיר את עצמך דרך האחר, שמעטפת הרומן נושאת את דגלו. תחאוכה בושנק נמנית עם קבוצה קטנה מאוד של כותבים מוסלמים בישראל שבחרו את הבחירה הנועזת לכתוב דווקא בעברית. כמוהם היא מעוררת סקרנות גדולה, ולו מסיבות של נרקיסיזם בקרב קהל היעד. כולנו מאוד רוצים לדעת איך אנחנו נתפסים בעיני אחרים, ובפרט אם הם יכולים לדבר אלינו בשפתנו. מעולם לא תיארתי לעצמי שמה שמגדיר את הציבור שאני משתייכת אליו הוא מתירנות דווקא, והשימוש העקבי בכינוי "לובשי הגופיות" היה לי חידוש ובהחלט דרך מרעננת לא להגיד יהודים ישראלים. כמובן לבשתי גופייה בעודי חושבת את המחשבות האלה, וזו לא הייתה נקודת העיוורון היחידה שגיליתי תוך כדי הקריאה.

יש ברומן עוד תובנות חשובות שראוי ליהודים ישראלים לפגוש בו במבט מבחוץ, אבל יהיה עוול לקרוא אותו כמשאב אנתרופולוגי ותו לא. על הבחירות הסגנוניות שבו, למשל, כדאי להתעכב: הרומן כתוב בצורת יומן אישי, צורה חושפנית שמאפשרת אינטימיות, אבל גם פערים שהקורא נאלץ להשלים. הבחירה של המספרת בחלקי המציאות שהיא רוצה לתעד ולשתף עם עצמה מציגה אותה בתור דמות שלמרות יכולתה המפותחת להיישיר מבט, יש בה גם צד שמעדיף להדחיק דברים מסוימים.

בהמשך הרומן דוניא עוברת תקיפה מסתורית במרכז העיר, וחלק ניכר מהטקסט מוקדש להתמודדות המורכבת שלה עם הטראומה ולדמויות החדשות שמגיחות אל תוך העלילה ומסייעות לה בתהליך ההחלמה. גם השלב התמים של הרומן וגם השלב הפוסט-טראומטי שלו מלוּווים בקול ובמבט האוהבים והסקרנים של המספרת. לעיתים דמותה המצטיירת מהטקסט נראית טובה ואסופה מדי, מסרבת לפגיעוּת דווקא במקומות שבהם היא נדרשת – היא הרי מנהלת יומן אישי, ובו הכול מותר לכאורה. פרשנות אחת לאיפוק שמאפיין את פרקי היומן יכולה להתנסח מהכיוון הדתי: דוניא מדברת לא מעט על האמונה שלה באל ועל הטיב המסוים של האמונה המוסלמית, וייתכן שהגבולות העבים שבולמים את החשיפה האישית הם ביטוי לקושי להתערטל בפני אלוהים הנוכח בכול.

מוטיב הגילוי והכיסוי הוא אחד הצירים המרכזיים שסביבם סובב הרומן, והדבר ניכר קודם כול בשם המפתיע שניתן לו: המוקד של הספר הוא לאו דווקא ההצצה האינטימית לתודעה של המספרת דרך יומנה האישי, אלא דווקא העור החשוף שבולט לעיניה כל כך. וגם העור הזה הוא לא עור של אדם מסוים שאפשר לגעת או להביט בו, אלא עור קולקטיבי, וגם לא של הקולקטיב של המספרת, אלא של הקולקטיב האחר, חברת הרוב העוטפת מבחוץ, הסגורה בפניה אך בה בעת מושכת ומזמינה. הכמיהה של דוניא אל לובשי הגופיות היא גם כמיהה להסתתר ביניהם, לתת להם לחצוץ בינה ובין העתיד הבלתי נמנע שעומד לנגד עיניה, ולו לזמן מוגבל.

דוניא אינה עוטה כיסוי ראש, אבל היא עוסקת בלבטים הקשורים לבחירה להתכסות ולהכרח להתכסות שהיא נאלצת להכיר בו:

"כשאת בחורה מוסלמית, את מתבגרת יותר מהר. אם את חכמה, ברור לך שאת במרדף אחרי הזמן, ואת מנסה להספיק כמה שיותר עד שאת מתחתנת או מתכסה. לפעמים נדמה לי, שחיי בורחים ממני עוד לפני שהספקתי לעשות בהם משהו, כמו בעיצומה של ספירה לאחור, שבסופה אתחתן, אביא ילדים לעולם, ושם ייגמר הכול" (עמ' 45).

התובנה הזאת מצאה חן בעיניי במיוחד. תחאוכה בושנק לכדה פה קושי שאינו קיים רק בקיום הנשי המוסלמי, אלא בנשיות בכלל: לפעמים נדמה לך שבתור אישה החיים שלך קצרים מחיי גבר, אפילו שהפער בתוחלת החיים מוטה לטובתך. והדגש הוא על החלק שלך בחיים שהוא קצר מדי, שכן נתח גדול כל כך מחיי אישה מוקדש לטיפול באחרים ומוכתב בידי המבט של אחרים. טענה שנשמעת לעיתים קרובות היא שלבוש צנוע מטעמי דת ולבוש חשוף מטעמי צו האופנה הם היינו הך, ויש בכך מידה של אמת. הציות לתכתיבי הגילוי או הכיסוי הוא בסופו של דבר שיתוף פעולה עם הדרת נשים כזו או אחרת, ולובשי הגופיות מצליח לשקף את התנועה המורכבת שבין שני הקצוות, את הקושי לחשוב על בחירה כשכל האפשרויות זהות הלכה למעשה ואת הכמיהה לחשוף את מה שעוד לא ידוע. אולי הכמיהה הזאת היא בבסיסה אותה כמיהה אל האחר שהמספרת מדווחת עליה בתור רגש מעצב ומניע.

אפשר לדבר במונחי גילוי וכיסוי גם על המצב הלשוני שמייחד את הספר, מפני שגם יש סתירה בין הסוגה האינטימית ובין הבחירה להציג את הדברים בשפה זרה, שאינה שפת אימה של המספרת. לרומן יש תחושה "מתורגמת" שאינה בהכרח שלילית. לפעמים מיטב הספרות שבה ומזכירה לקוראיה את זרותה.

עם זאת, אם יש אפשרות להבחין בין ספר שאינו כתוב היטב לספר שאינו ערוך היטב, נראה שלובשי הגופיות הוא דוגמה מאלפת ומצערת לספר שלא עובד מספיק בשלבי ההוצאה לאור. ראשית, המשלב בו לא עקבי. לפעמים מצוטטים בו דיאלוגים מפי דמויות בנות עשרים שמדברות בשפה גבוהה ובלתי מסתברת, ואילו ללשון הסיפר חודרות כמה מילות סלנג שבולטות באי-שייכותן. שנית, ברושם האינטימי והישיר של הרומן פוגמים כמה הסברים שמופיעים בסוגריים למינוחים הקשורים לאסלאם. אם הטקסט אמור להיראות כמובאות אותנטיות מיומן אישי, העובדה שהוא כתוב בעברית בידי דמות ששפת אימה היא ערבית היא קפיצה יצירתית שהחריגות שלה היא למעשה הבסיס לנקודת המבט הייחודית של הרומן – אבל ביאורים בסוגריים הם כבר נטע זר בתוכו. היה ראוי לחשוב על פתרון אחר לביאור המינוח, או פשוט להחליט שהקוראת העברית תצטרך לגגל כמה מילים בעצמה. שלישית, הרומן מלא בפסיקים מיותרים ובחזרה על טעות תחבירית מסוימת שמעיקה על הקריאה, וזה חבל מאוד – כי מלבד זאת הלשון ברומן קולחת ונגישה. חשוב להדגיש שפגמים מהסוג הזה אינם קשורים לרקע של המחברת אלא נפוצים ברוב המכריע של כתבי היד בעברית, ופשוט נדמה ששלבי ההפקה של לובשי הגופיות עברו בחיפזון.

 

אני מרגישה צורך לסגור את המעגל ולסיים בתמונת מצב של החיים שלי בירושלים 15 שנה אחרי אותה תקופה פעורה ותמימה שכנראה חלקתי עם המספרת ברומן. אפילו אין הבדל גדול בזמנים, שהם כמובן משמעותיים: אני עברתי לעיר בסוף 2007, ואילו היומן המתעד את השנה הראשונה של דוניא בירושלים מתוארך החל בסתיו 2010 ועד קיץ 2011. אולי הבחירה במסגרת הזמן המסוימת קשורה בהיכרות האישית של המחברת עם החיים בעיר, אבל חשוב לציין ששנים אלה מציירות ירושלים אחרת מאוד מזו של היום. קו השבר מבחינתי הוא קיץ 2014, ומאז חלה תאוצה בהעמקת הפער בין האוכלוסייה היהודית לאוכלוסייה הפלסטינית בעיר (שהיא כמובן נפרדת ושונה מהאוכלוסייה של פלסטינים אזרחי ישראל שמגיעים מיישובים בצפון, למשל כמו גיבורת הרומן). אילו הרומן היה נכתב על השנים שלאחר מכן, כנראה הייתה בו אווירה מתוחה הרבה יותר.

הפער התרבותי ההולך וגדל הוא עוד סיבה לקרוא את לובשי הגופיות. ולא כחלק ממאמץ מדומה לכינון "דו-קיום" שכבר אי אפשר להזכיר ללא שמץ סרקזם, אלא בגלל אותה כמיהה אינסטינקטיבית אל האחר ששום היערכות חברתית ופוליטית לא תוכל להכריע. על עצמי אוכל לספר שהתחלתי ללמוד ערבית עוד בשנתי הראשונה בירושלים, אבל עם השנים תמיד נאלצתי להפסיק ולהתחיל מחדש את הלימודים, ואחת הסיבות לכך היא המידה המרעישה שבה ליהודים החיים בַעיר, עיר שכארבעים אחוז מתושביה דוברים ערבית, אין שום צורך להתנהל בשפה זו. רק בקיץ האחרון הגעתי לרמה מספקת בערבית מדוברת (את הספרותית זנחתי בינתיים לצערי) בשביל להשתתף במפגשי חילופי שפה עם פלסטינים תושבי העיר. מלבד הפער האדיר בנחיצות של השפה העברית בחייהם לעומת הנחיצות של השפה הערבית בחיינו, במפגשים האלה ניכרת מאוד המידה שבה החיים שלנו נפרדים לחלוטין. לפעמים, יותר מהאתגר לתקשר בשפה שאיש מאיתנו אינו דובר היטב, נוכח הרצון להבין את השונות הגדולה באורחות החיים ולהסביר אותה זה לזה.

זה תהליך מרגש לא פחות משהוא מאתגר, והקריאה בלובשי הגופיות הייתה מלווה בהתרגשות דומה. פתאום אני מתחילה לתהות איך הרומן היה נראה אילו נכתב במקור בערבית, ואיזו מין חוויית קריאה הייתי חווה אילו הייתי יכולה לקרוא אותו בערבית. מצד אחר, אילו היכולת לקצר את המרחק הלשוני והתרבותי הייתה כה נגישה, היה נכתב במקומו רומן אחר לגמרי.

 

נדיה תחאוכה בושנק, לובשי הגופיות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2022

 

ולנסיעה הבאה: לפני כמה שנים התפרסם בעמוד הפייסבוק של ספריםב פוסט אורח מאת מור כהן, ובו הזכירה גם את הרומן The Idiot מאת אליף באטומן (2017). בדיוק התחלתי לקרוא אותו בעצמי, ואני יכולה לדווח שהוא מצחיק ושובה לב מהרגע הראשון, ומומלץ למי שרוצה לקרוא עוד על חוויות סטודנטיאליות של זרוּת. סלין, הגיבורה של באטומן היא צעירה ממוצא טורקי שמתחילה לימודים באוניברסיטת הרווארד בשנות התשעים, אבל המפגש התרבותי הבולט בספר הוא דווקא המפגש שלה עם השפה והתרבות הרוסית שהיא לומדת ועם העולם שלאחר נפילת הגוש הסובייטי.

13 תגובות


  1. אהבתי מאוד את החלק שלך
    החוויה שלך בירושלים
    הזדהיתי והתחברתי
    הייתי שמחה לקרוא יותר דברים שלך בלי קשר לביקורת ספרים

    להגיב

    1. תודה רבה אילת! אני שמחה שאת מעריכה את החלק האישי, שבין השאר בגללו הדברים מתפרסמים בבלוג ולא בבימות יותר מקובלות לביקורות ספרות.

      להגיב

  2. יופי של רשימה! שכנעת שזה טקסט מעניין, אבל אני מודה שבעיות העריכה מאכזבות מאוד (בהוצאת הקיבוץ המאוחד? מאכזב כפליים!) וכנראה תגרומנה לי לוותר על הקריאה, עד אשר ואלא אם תצא מהדורה מתוקנת.

    להגיב

    1. תודה אסף, וחבל זה אכן רומן מיוחד. התלבטתי מאוד אם לציין את הביקורת הזאת כי חבל להעכיר את האווירה כשמדובר ברומן ביכורים ועוד באחד מוצלח. אבל זה באמת לא עניין שבאחריותה הבלעדית של המחברת, ומנגד חשוב להעיד על הבעיה הגדולה יותר והמוכרת של קיצור תהליכים בתעשיית הספרים המקומית ובעקבותיו על הירידה ברמת הגימור של התוצר הסופי.

      להגיב

  3. רשמתי את לובשי הגופיות על פתק,ונעצתי בקיר השעם שלי על מנת לזכור, לרכוש ולקרוא,
    תודה רבה

    להגיב

    1. מקווה שתאהבי, ומעניין אילו רשמים תוכלי להוסיף.

      להגיב

      1. אני חושבת שיותר משלמדתי על "עורו החשוף של האחר" בקריאה של "לובשי הגופיות" למדתי על האופן המכבד והעמוק שבו את קוראת ספרים שירי, ואחרך כך כותבת עליהם. קראתי בספר כי את המלצת עליו. סביר להניח שאם לא הייתי שומעת עליו ממך והייתי נתקלת בו בחנות, הייתי מעיינת בו דוקא בגלל קורות החיים של הכותבת, אבל אני לא בטוחה שהייתי ממשיכה מעבר לדף או שניים. התחושה הייתה של קריאה ב"דפי תמר" מונמך. ( או איך שקוראים בדיוק להיפך משדרוג). כמוך, חשבתי שההסברים שנגעו לתרבות האסלם מקומם בהערות שוליים או בכלל לא. הקשר עם נועה למרות שתואר בחינניות וברגש התחיל בסיטואציה לא אמינה בעיני, ונשאר תלוי באויר. הספר משופע בהערות כלליות שנוגעות לדינמיקה שבין פלשתינאים ליהודים. הייתי שמחה לראות יותר הבחנות אישיות ופחות פוליטיות. ולמרות שהכינוי לובשי הגופיות הוא מקורי ומשקף היטב את המתח בין חברה מכוסה לגלויה, השימוש התכוף בו ובכל הזדמנות צרם לי.
        ובכל זאת, לא הנחתי לקריאה באמצעה וסיימתי את הספר, כי למרות הביקורת שלי יש בו "קול עדין ועז" כמו שכתוב בגב הספר.

        להגיב

  4. שירי יקרה,
    תודה לך על בקורתך המעמיקה, האישית והמרגשת, על 'לובשי הגופיות' המקורי והנהדר. הספר ראה אור בעריכתי ובסדרה שלי, 'הספרנית' בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אני רוצה להתיחס להערותיך בענייני העריכה. מאז שנדיה שלחה אלי את כתב היד, וקבלנו אותו לפרסום בהוצאה, עבדנו עליו יחד במשך קרוב לשנתיים. לא ממש בחפזון…
    לעניין משלבי השפה, או השפות, הקדשנו, נדיה ואני, מחשבה רבה. אגב, שפתה הראשונה של נדיה אינה ערבית, אלא צ'רקסית, כך שאין לה כל סיבה לכתוב בערבית. שפתה השניה, שפת הקריאה, הלימודים והעבודה שלה, היא עברית. המשלב, גבוה או נמוך, אכן צריך להתאים לדובר. חבל שלא הבאת דוגמה או שתיים לחוסר ההתאמה.
    לגבי התרגום בגוף הטקסט מכתבי האסלאם – למדתי מעורכיי, ומנסיוני הרב בכתיבה ובעריכה, שכוכביות בתחתית העמוד מעכבות את הקריאה. עושים זאת לעתים בספרים מתורגמים. עמוד עם הערות בסוף הספר, מעכב את הקריאה עוד יותר. לשלוח הקוראים לגוגל – אולי בעניינים אחרים, לא לשוניים. כעורכת, החוזה שלי עם הקורא הוא, שכל הטקסט יתורגם לעברית. אז זוהי הפשרה…
    לעניין השגיאה התחבירית – בספר זה עשיתי גם העריכה הלשונית, אף שזה לא 'המקצוע' שלי. אשמח שתאירי את עיניי.

    להגיב

    1. שלום יהודית,
      תודה רבה על ההתייחסות האישית והמפורטת, וקודם כול גם על התיקון: רציתי מאוד להימנע מלהסיט את הדיון אל זהות המחברת או להתייחס למחברת ולגיבורת הספר כאילו הן אחת, כמו שנהוג לעשות לפעמים בייחוד כשמדובר בסופרי ביכורים ובייחוד כשמדובר בסופרות, ובסופו של דבר עצם האי-התעסקות גרמה לי להניח הנחות על שפת האם של המחברת. בכל זאת מעניין לתהות איך הספר היה מתקבל אילו היה נכתב בשפת האם של הגיבורה ופונה לקוראיה (והאם היה נכתב אחרת).
      אני מסוקרנת לשמוע על הדיון שהתנהל בנושא המשלב, ואם לפרט מצידי אגיד שהיו צרימות של הנמכה בלשון הסיפר אבל הן היו מעטות, ואילו ההגבהות בלשון הדיבור של דוניא היו יותר בולטות, למשל "אני מבקשת שלא תספרו להוריי דבר" (עמ' 64).
      השגיאה התחבירית הייתה הדבר האחד שבאמת הקשה על הקריאה, ומלבדו הספר היה מאוד קולח. אני מתכוונת לפסיקים שמופיעים לפני פסוקיות לוואי תוכן, למשל: סטודנט ערבי שלומד אתי סיפר לי, שהוא גר בהתנחלות יהודית קרוב לירושלים" (עמ' 56), או "אני יודעת, שאיתמר שונא אותי בדיוק כמו הבחורה ההיא, שנתקלתי בה בהר הבית" (עמ' 58; הפסיק השני במשפט הזה מגיע לפני פסוקית מסוג אחר, פסוקית לוואי מצמצם, וגם הוא לא תקני על פי כלל האקדמיה).
      אני שמחה מאוד על הדיאלוג הזה, לעיתים נדירות מגיעות לכאן עורכות הספרים שאני כותבת עליהם.

      להגיב

      1. תודה לשתיכן! גם לקוראי הבלוג זו הזדמנות נדירה להביט מעבר למסך.

        להגיב

      2. שירי, תודה על תשובתך. ייתכן שבכמה מקומות הייתה הגבהה לא נחוצה. ייתכן גם, שנשארה מילה מיותרת, למשל 'דבר' בדוגמה שלך. וכבר גיליתי עוד מספר טעויות, לא דוקא לשוניות. למשל – לפני צפירת יום השואה, הסטודנטים בקפיטריה אוכלים ארוחת צהריים… מנסיוני, טעויות קורות. גם כאשר שלושה אנשים, ביניהם המחברת והעורכת, קוראים ההגהות פעמיים ושלוש. מאחר שאיני יכולה להכנס לחנויות, ולתקן בכל ספר בטיפקס וטוש, נתקן הכול במהדורה הבאה, שאני סמוכה ובטוחה שתהיה. את עניין הפסיקים אבדוק. אולי כדאי שתעבור על העריכה מישהי פסקנית פחות ממני…

        להגיב

        1. תודה יהודית, וכן, מניסיוני בתור מתרגמת ועורכת לשון אני יכולה להעיד שנפלו טעויות במשמרת שלי שמטרידות אותי עד היום כי הן היו לגמרי באחריותי. ומנגד, אפילו קרה שספר שיצא לאור בשוק מו"לות שאנחנו נוטות לחשוב עליו כבריא ומתפקד משלנו הגיע אליי לתרגום לעברית כשהוא כולל כמה טעויות מביכות. אולי אספר על כך עוד בפוסט אחר. ככל שהתמונה מתבהרת, ולאור העובדה שגם כשכולנו מקצועיים כולנו אנושיים, הביקורת שלי מתחדדת למסקנה שכך או כך הוצאת ספרים מכובדת לא צריכה לוותר על השלב המאוחר (והיחסית זול, יש לציין) של העברת כתב היד לעריכת לשון.

          להגיב

  5. היי רבקה,

    תודה רבה שחזרת ודיווחת על חוויית הקריאה. גם בלי כל נגיעה לתוכן, משמח אותי מאוד שהצלחתי להניע מפגש בין קוראת לספר.
    ובנוגע לתוכן: לא קראתי את "דפי תמר", אבל אני מבינה למה את מתכוונת. יש לרומן אופי שהולם ספרות נוער, ואני לא מצליחה להגדיר מה מעצב אותו כך פרט להיצמדות לתודעה של המספרת, שאינה רחוקה מגיל ההתבגרות. דווקא התמהיל של האישי והפוליטי מצא חן בעיניי מאוד: המספרת גלויה בנוגע למימד הפוליטי שבהערות שלה, אבל גם לא מתיימרת לנסח אמירות בעלות תוקף אידאולוגי רחב. הרשמים שלה מהדהדים את המציאות הפוליטית המוכרת לנו, אבל יש חידוש בגישה שהקוראים מקבלים אליה דרך הסוגה האינטימית של הרומן. אלה סיבות טובות להביא את הרומן לחטיבות ולתיכונים, ואילו היו לי קשרים במשרד החינוך, הייתי ממליצה בחום להכניס אותו לאחת התוכניות הרלוונטיות.
    הקול אכן עדין ועז, ואני משתדלת לנהוג בספרי ביכורים בעדינות יתרה, גם בהתאם לכך שהם סוגי הספרים שהכי מושכים אותי ומעוררים בי ציפיות. לא נותר לי אלא לסכם שאני מאוד סקרנית לקרוא את הספר הבא של המחברת, ולקוות שיהיה אחד.

    להגיב

להגיב על שירי שפירא לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *