כשהספרים מתנפלים על הקוראים: מדוע השנה לא אלך לשבוע הספר

לשבוע הספר 2021 הלכתי בשמחה רבה. אחרי שנת בצורת חברתית, ציפיתי ליהנות מהתרוצצות בין הדוכנים והתערות קלה בין פרצופים ושמות מוכרים. ואכן, היה נחמד. עזבתי את הירידים השוקקים בת"א ובירושלים בתחושה שהענף מתאושש וחיוני, רכשתי כמה ספרים מסקרנים וניהלתי כמה שיחות חביבות עם האנשים בעבר השני של הדוכנים. ועם זאת הכניסה למתחם שבוע הספר לוותה בדריכות. אחת לכמה דוכנים ניבטו אליי עיניים כלות, עיניים מפצירות. מיד נסתי מפניהם מכוח המחשבה שאגרום לאכזבה אם לא אקנה ספר בכל אחד ואחד מהדוכנים שמאחוריהם עומד אדם שהשקיע רבות בגפו והגיע לרגע הגדול של היציאה לאור.

כותרת הפוסט הזה היא במידה רבה קליקבייט. למען האמת לא אלך לשבוע הספר השנה בעיקר כי אני עייפה ועסוקה, כי המתחם הקרוב לביתי בירושלים צפוף ורועש וכי אין לי חצי יום לבזבז בנסיעות למתחם בת"א, אף שיהיה נחמד לקרוא בנסיעות. אני בעד קנייה ישירה מההוצאות (וגם בחנויות הפרטיות), אבל לפעמים מעדיפה לעודד אותה דווקא בשאר ימות השנה. יש לציין שהאי-נוחות שבמפגש עם האנשים בעבר השני של דוכני הספרים היא מאוד סובייקטיבית, ואם היא מעוררת קושי, הרי שהוא לא חדש. גם לפני עשור חשתי אי-נעימות כשסופרת ביכורים זינקה מהעבר השני של הדוכן כדי למנות בפניי את הפרסים והשבחים שספרה זכה לו, וכשסופר ותיק יותר אך לא-מוכר צץ משום-מקום ומיהר להציג את עצמו פן אגיד משהו שיביך אותי בעודי מעיינת בספרו. בשנים שחלפו מאז רק התרבו האינטראקציות מסוג זה, ורבות מהן מתרחשות במשך כל השנה ברשתות החברתיות. הקשר המופרז עם סופרים והגברת הנראות שלהם למקסימום במרחב הציבורי – כך אטען בהמשך הפוסט – אמנם אינו מיותר לחלוטין, אבל הוא מכביד על הקריאה. ובתקופה שבה הקריאה שלי בין כה וכה מזדחלת מרוב כובד, אני מעדיפה לחגוג את שבוע הספר בבית, ביחידות, רק אני והספרים.

את המחשבות הבאות ניסחתי במידה רבה בתגובה לפוסט של מבקר הספרות אריק גלסנר העוסק בבעייתיות שבריבוי המסחרר של הספרים היוצאים לאור מנקודת המבט של ביקורת הספרות, ובכלל זה גם בבעייתיות שבפרסום ספרים במימון המחברים. אני ממליצה לקרוא את דבריו הקולעים, אבל אתמצת פה גם את גרסתי למחלת האינפלציה המשונה שתקפה את שוק הספרים העברי:

מספר הקוראים בעברית אינו גדל ואף יורד, ועל כן הוצאות מתקשות לשרוד כלכלית. בעידן שבו עולה קרנו של הביטוי העצמי, בכל סוגה שהיא, מספר הכותבים דווקא עולה. אבל אין מי שיקרא את הספרים האלה, ולכן מנגנון המימון של שוק המו"לות נסמך כעת על הסופרות, ולא על הקוראות. כיום בעבור הוצאות רבות וגדולות בישראל הסופר הוא הלקוח, ולא הקורא (לפירוט נוסף ראו את כתבתה של קרן דותן ב"ישראל היום"). בן זוגי הנבון והריאלי אמר משהו על כך שזו דוגמה יפה למקרה שבו שגשוג מנקודת מבט קפיטליסטית הוא לא בהכרח שגשוג תרבותי ואף מצב של הידרדרות. במילים אחרות, יוצאים יותר ספרים מבעבר, ונראה שהשוק בצמיחה, ועם זאת קשה לדעת מה הערך של אותם ספרים משום שמרוב כמויות קשה לגשת אל התוכן.

בשיחה על המצב העגום אמר לי חבר שמבחינתו, בתור קורא, הוא חי בתור הזהב של עולם הספרות: השפע גדול מאי-פעם, וכמוהו גם הנגישות לספרים. ובתגובה אמנם שמחתי על הגישה האופטימית והששה לחקור את המרחבים ההולכים ומתרחבים של ההיצע, אבל גם הרגשתי שהשמחה נגועה בספק. דבריו של אריק גלסנר, שכתובים מנקודת המבט של הקוראים, עזרו לי לברר ממה הספק נובע, ואני רוצה לחזק אותם.

לדעתי הנקודה הכי חשובה של גלסנר קשורה בהשפעת הבעיה הכמותית על פעילותה של כלל הרפובליקה הספרותית. ובקצרה: אם יש X מבקרים ויוצאים לאור X כפול אלף ספרים, אין אפשרות לנהל דיון ספרותי וגם אין אפשרות להתייחס לכל הספרים שראוי להתייחס אליהם מפני שכל מבקר יכול לכתוב לכל היותר על שמינית ספר ראוי, אם הוא בכלל מצליח להגיע אליו בערימת השחת שמגיעה אליו בדואר (בתקווה באמצעות שליח). ההוצאה במימון עצמי, אף שאינה בהכרח מעידה לרעה על איכותו של הספר, היא הגורם העיקרי לגידול בכמות הספרים שיוצאים לאור. ואם מבקרים מתקשים למצוא את הרגליים והידיים בתחום שבו הם אמורים להתמצא, איך יזדמן לקוראים בלתי מקצועיים לנהל דיון על ספרות?

בהתכתבות על חוסר התוחלת שבעשייה הספרותית, חבר אחר ניסה לשכנע אותי שלמרות הכול הערך הספרותי קיים, וחשוב להתנהל באופן שנאמן לו. ואני מסכימה עם הנקודה הזאת, ולכן אני רוצה לעסוק לרגע דווקא בדברים שמדללים את הערך הספרותי, או לפחות מטשטשים את שדה הראייה שבו הוא אמור להתגלות בפנינו. גלסנר מזכיר ברשימתו שנראה כי מלאכת הסינון של כתבי היד אינה עוד בידי המו"לים (שהתמריץ שלהם לסנן כתבי יד הולך ויורד ככל שהמודל העסקי שלהם מבוסס על הוצאת ספרים במימון מחבר), שכן היא עברה לידי המבקרים. לפני שהפסקתי לקבל ספרים מהוצאות ומכותבות וכותבים הבחנתי גם אני, שאינני מבקרת מקצועית, בתופעה הזאת: הוצאה גדולה מסוימת שלחה אליי כעשרה ספרים בחודש, כאילו סביר שאדם אחד שכלל אינו עובד בתחום יקרא עשרה ספרים לביקורת ועוד מאותו בית הוצאה ואף ימצא את הזמן לכתוב עליהם. למען האמת, אפילו את הזמן למיין אותם לא מצאתי.

וחלה כאן עוד תזוזה שצריך לדבר עליה: הסופרים עצמם לא רק מממנים את פרסום ספריהם, אלא הם גם נאלצים לקבל עליהם את התפקיד שעד כה הוטל על מחלקת השיווק של ההוצאה. כאן אני מגיעה לנקודה עדינה במיוחד, שזה זמן רב אני מנסה לחשוב כיצד לכתוב עליה באופן הגון. כי הרי אין שום דבר פסול עקרונית בלשווק את ספרך, ומובן שהצורך לעשות זאת גובר ככל שעולה החשש שהספר שהשקעת בו את כול-כולך יצא לאור ומיד ייעלם כטיפה כים. אבל שיטות השיווק שזוכות לעידוד בקרב סופרים וסופרות בהוצאה עצמית אולי עוזרות לכמה מהם – אם מגדילים חשיפה למקסימום בסוף מגיעים לקהל כלשהו, אמר חבר שלישי – אבל הן מדללות את הערך של העשייה הספרותית כולה.

בעבר הרחוק נהגתי לקבל ספרים גם מהוצאות וגם מסופרות וסופרים, ולא פעם גם כתבתי על ספרים שהתקבלו בעקבות פנייה אישית אליי. אני לא מתחרטת על כך כי חוויית הקריאה אכן הייתה משמעותית ולכן תועדה בפוסט, אבל לאורך זמן הרגשתי שגם אופן הקריאה הזה וגם עצם התקשורת המסוימת הזאת עם מחברות ומחברים והפניות שרק הלכו והתרבו – כל אלה פגמו בחוויית הקריאה. גם היום, שנתיים אחרי שהשארתי הודעות ברורות וקבועות בבלוג ובעמוד הפייסבוק של הבלוג שאינני מקבלת ספרים, עדיין מגיעות אליי פניות כאלה. אחד אפילו שאל אותי כמה כסף אני גובה על כתיבת סקירה ואם יש לי נתונים על הטראפיק הצפוי לספר בעקבות פרסום סקירה חיובית. אודה שעד לאותו רגע מעולם לא חשבתי על ספרים כישויות שחוות טראפיק. אחרים ממטירים לא רק עליי, אלא בשלל קבוצות ודפים ברשת החברתית, שלל פרסומות לספרם ושיתופים של סקירות חיוביות. ושוב, אני מבינה את הצורך להתעקש על נראות במצב הקיים. אבל זה לא יעזור, או לפחות אני מקווה שזה לא יעזור, כי רפובליקה ספרותית בריאה לא אמורה להתנהל כך. הערך העליון לא נובע מכמויות, אלא מאיכויות. ואיכות היא דבר חמקמק אמנם, אבל אני יודעת עליה דבר אחד: היא לא אמורה להתנפל עליך. וגם אם ישנה איכות שזה מנהגה והולם אותה להתנפל, אנשי ספר נוטים לא להעריך התנפלות אלא לנוס מפניה.

סופרות וסופרים מתחילים נוהגים לבקש עצות מסופרות וסופרים ותיקים, אבל לדעתי ראוי שיבקשו אותן גם מהקוראים. אם כן, זו התרומה שלי לשבוע הספר אשר חל בימים אלה: כמה מילות אזהרה וכמה מילות עידוד לסופרות וסופרים מתחילים מציבור הקוראים ההולך ומתמעט.

כאמור, לסופרים שמוציאים את ספרם, הן בהוצאה עצמית והן ללא כל השתתפות מכיסם, מוטב להיזהר כשהם פונים לקוראים ומבקשים מהם לקרוא את ספרם. כי פנייה כזו מעידה על חוסר אמון ביכולת של הקוראים והקוראות להיחשף בעצמם לטקסטים שמעניינים אותם (ובתור חובבת קריאה שגם מקפידה לתעד את חוויות הקריאה שלה, האמינו לי שאני משתדלת להיחשף להיצע מגוון ככל האפשר בגבולות הטעם האישי). ובעיקר – וזו המסקנה שאני הכי מתקשה לנסח אף שהיא בוודאי הכי חשובה – פנייה כזאת מאיימת להפר את החוזה בין הקורא לספר. הספר לא אמור להתנפל על הקורא. קריאה היא פעילות שקטה וחפה ככל האפשר מציפיות. אולי היא דיאלוגית וראוי שתפרה שיח כלשהו, אבל ההתפתחות של השיח צריכה להיות איטית ומושהית, לא תגובתית ובוודאי לא כדי לרצות אדם אחר. אני משתדלת לא להשתתף בסוג קריאה כזה, ועשיתי כל מיני מהלכים כדי להימנע מכך, ובכל זאת, קשה להתחמק (גם כי יש לי חברים שכותבים, וזה בלתי נמנע. אני חברה שלהם בין השאר מפני שהם כותבים, וחלק מהחברות כולל התמסרות בטקסטים, בין השאר כאלה שכתבנו אנחנו). כך או כך, יש להיזהר: סופר שתוחב לידי הקורא לא רק את העותק של ספרו, אלא גם את רצונותיו, בקשותיו וציפיותיו של הסופר, הוא סופר שפוגם בחוויית הקריאה.

(בהערת צד, ברור לי ששיטות השיווק האלה לא הומצאו בידי סופרים וסופרות עם גישה לאינטרנט, אלא הן תסמין ספציפי של שיווק רשתי אגרסיבי בכלל, ואני תוהה אם השיווק המתנפל נעשה מקובל בשדה הספרות המקומי בעקבות השיטות הנהוגות ברשתות חנויות הספרים הגדולות. כל מי ששוטטו בכמה מסניפיהן יודעים על מה אני מדברת.)

גלסנר מציע בסוף רשימתו פתרון אפשרי אחד לבעיית הריבוי המוגזם, והיא שהוצאות שאינן מוציאות ספרים במימון המחברים ישתדלו לבדל את עצמן באמצעות ציון עובדה זו. הפוסט של גלסנר התפרסם לפני שבוע, וכבר התחלתי לראות מו"לים (מעטים, קטנים) מבליטים את היצמדותם למודל העסקי הישן והמקובל. עוד צריך להמתין כדי לבדוק אם למהלך כזה תהיה השפעה על הרגלי הצריכה והקריאה, אבל אני רוצה להציע משהו אחר, עמום אך מהותי יותר, לסופרים ולסופרות:

הנתונים מצביעים על כך שמספר הכותבים גדול במידה חסרת פרופורציה יחסית למספר הקוראים, ולכן קשה להימנע מהמסקנה שכותבים רבים אכן אינם קוראים או קוראים רק מעט. מצב השיח ומצב השוק, כפי שקוננתי לאורך הפוסט כולו, מצביע על היעדר קריאה ועל היעדרו של דיון ספרותי. הנה, אפילו גם אני הזכרתי פה ארבעה אנשים שאיתם ניהלתי שיחות לא על ספרים ותוכנם אלא על מצב השוק האומלל. כולנו טובעים בנייר שבקרוב יועבר לגריסה עד כדי כך שאנו בקושי מתפנים אל הספרות עצמה. אם כן, סופרת שרוצה שספרה ייקרא, סופר שרוצה שיהיו לו קוראים, ראוי וכך או כך לא יזיק להם להיהפך לקוראים רעבתנים בעצמם.

אכן, שלא במפתיע, אני יוצאת פה בקריאה מפצירה ובוטה לקריאה: סופרים, לכו ותרמו תרומה ישירה להגדלת מאגר הקוראים ההולך וכלה. נכון, זה לא יוסיף קוראים לספר המסוים שאתם רוצים לקדם כרגע, שבמקרה אתם כתבתם. וזה לא יקרה כי אין אפשרות כזאת, זה מחוץ לחוקי המשחק. אי אפשר לשחק אותו לבד. אבל ככל שתקראו יותר ספרים ותדונו בהם, כן תשתקם הרפובליקה הספרותית שכה חסרה כרגע, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה אסתטית.

אין מנוס – אי אפשר להסתפק בהפקת טקסטים ספרותיים אלא צריך גם לקיים תשתית של תרבות שמסוגלת לקלוט טקסטים ספרותיים ולעבד אותם. סופרים עבריים עשו זאת בראשית ימי תחיית השפה: אז לא הייתה כתיבה ללא קריאה, כי לא היה במה לכתוב אלא באמצעות קריאת טקסטים, התכתם ויציקתם לתבניות חדשות. הם הגדילו את השלולית, והשלולית נהפכה לים. אולם כרגע הים לא מורכב מפעילות הדדית שוקקת ומפרה של קריאה, כתיבה ודיון, אלא רק מאלפי כותרים שצפים להם כה וכה בודדים ואלמונים. אם כן, סופרות סופרים, אל תסתפקו בלהיות טיפה בים. הגדילו את השלולית!

9 תגובות


  1. חשבתי שהצעתו של גלסנר התעלמה משיקולים שאינם ספרותיים שקובעים את עתידו של ספר ב"הוצאות המסורתיות", מחד, ומהעובדה שגם הוצאות קטנות שמבקשות את עזרת המחבר במימון הספר, מפעילות מערך של שיקולים ספרותיים.
    בעיקרון, נראה לי שאין מנוס מלקבל את העובדה שהרפובליקה הספרותית משתנה. יותר קל להוציא ספרים, ואנשים רוצים לכתוב. הביקורת על ריבוי הספרים, וההצעה הנלווית לה, לפחות על פי גלסנר, היא בעצם תמיכה בהוצאות המסחריות הגדולות, ולאו דוקא העלאת הרף הספרותי האיכותי.
    בעיני, ריבוי הספרים הוא מבורך. השוק נפתח לא רק לאניני טעם, לחוקרי ספרות או לאנשים שמסוגלים לצלוח טקטסים מורכבים ומסובכים, השוק נפתח לכל טעם ולכל רמה ויכולת.
    ספרים הופכים להיות זמינים יותר, השיווק מביא איתו מבצעי מכירות, ספר הוא כבר לא מוצר נדיר שמקבלים לבר מצווה. ספרים מונחים בארונות פתוחים בשדרות הערים, כל אחד יכול לבוא וליטול.
    לדעתי, בריבוי טמון עושר, לא זילות. יותר קשה להחליט מה הספר הבא לקרוא בו, אבל האפשרויות מרחיבות את הלב.
    ואין ספק שההצעה להרבות בקריאה, כמה שאפשר, בין אם מדובר בסופרים, מבקרים, מולי"ם, עורכים, או סתם עמך בית ישראל היא מבורכת.

    הגב

    1. אני לא בטוחה שקל יותר להוציא ספרים אם אין מקור מימון חיצוני להוצאה. אגב, ככל שידוע לי כל ההוצאות המסחריות הגדולות מפרסמות ספרים במימון מחבר, ונראה שברגע שהן התחילו לקבל את המודל העסקי הזה הוא נהפך לנורמה השלטת בתחום ספרי המקור.
      הייתי אומרת שריבוי הספרים הוא מבורך אילו הוא היה מלווה בריבוי קוראים, אבל לצערי הנתונים מעידים על ההפך. האם זה רק עניין של זמן, ושפע הספרים שיצאו לאור בשנים האחרונות עדיין מחכה להמוני הקוראים שיסתערו עליהם? אני מקווה, אבל אני פסימית.

      הגב

      1. אשמח לדעת מהיכן המספרים. האם המספר האבסולוטי של ספרים שנמכרים כולל הפלטפורמות הדיגיטליות יורד?
        אין ספק שלספרות יש תחרות עזה ממקורות תרבותיים אחרים:
        סרטים, סדרות, ממשקים שמזרימים אינפורמציה מכל מיני סוגים, משחקי מחשב.
        אני מאמינה שהם תומכים זה בזה.

        הגב

        1. בהחלט. בכתבה של קרן דותן שקישרתי אליה בגוף הפוסט יש קצת מספרים, אבל גם בלי להסתכל בסטטיסטיקה, התלונה הקבועה של המו”לים היא שיש פחות קוראים. במקום אחר (אולי באחד מדו”חות הספרייה הלאומית) קראתי שלא חל גידול אבסולוטי במספר הקוראים מאז קום המדינה. זה נשמע מופרך כי חל גידול אדיר באוכלוסייה, אבל לכי תדעי. כך או כך שיעור הקוראים מכלל האוכלוסייה בפירוש ירד.

          הגב



להגיב על שירי שפירא לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *