להתמסר דווקא לעצב שבשמחות

לתחושתי אין שום ספר שראוי לכתוב עליו בשעה זו, של אולי על סף מלחמת עולם, וגם אם לא, של מלחמה גרועה  מספיק. ואף על פי כן, אני קוראת יותר ויותר בניסיון להימלט לעולמות שיש בהם פשר והיגיון. המלחמה המקומית האחרונה במאי 2021 שיתקה אותי מרוב אשמה וייאוש, אבל יש להודות שכמו רבים אחרים גם אני מיהרתי להדחיק אותה. ועכשיו כשמתחוללת מלחמה רחוקה הרבה יותר, אך גם בקנה מידה גדול הרבה יותר, אני לא יכולה להתנער מהאשמה והייאוש דווקא מפני שקשה להיפטר מדבר שמלכתחילה הוא לא לגמרי שלך. אולי דווקא ז'אנר הממואר הוא הז'אנר המושלם להימלט אליו בימים כאלה, בהיותו מִנחה שמוגשת מהפרטי אל הציבורי, בהיותו דבר שהוא של הכותב אך מרגע שהודפס הוא כבר של כולם; ובפרט המועדים, הממואר הבלתי שגרתי של בני מֵר, סופר, מתרגם ועורך, שיצא לאור לאחרונה ופורש זיכרונות מילדות בחיק המיעוט הדתי-לאומי בת"א של שנות השמונים מעורבים במבט להווה ובאירועים ציבוריים שהתרחשו בין אז לעכשיו.

TheFalls_Master

מדובר בממואר בלתי שגרתי מפני שיש לו עיקרון מארגן ברור מאוד: פרקיו הקצרים מחולקים לפי חגים ומועדים שונים, ולאו דווקא לפי פרקי חיים כגון ילדות, נערוּת וכו'. המבנה המפתיע של הממואר גם מעט מרחיק את הקוראים מהציפייה להיחשף לסיפור חיים אישי, ששייכת לקריאת ממואר; אבל הוא גם מקרב אותם, שכן כל כותב ממואר בוחר אילו מזיכרונותיו לשתף ואילו לא, ולפחות מֵר מנדב לקוראיו את הקריטריון העיקרי ובוחר לרוב בזיכרונות שקשורים במועדים מסוימים.

המועדים שממסגרים כל פרק ופרק הם מבחר מפתיע בפני עצמו. למרות הרקע הדתי של המחבר, נכללים בהם גם חגים דתיים וגם חגים לאומיים, ובצד מועדים יהודיים, גם חג המולד וגם ימי העצמאות של פולין ושל בלגיה, מדינות בעלות חשיבות מיוחדת בביוגרפיה של מֵר. הפנייה אל המסורת והפניית העורף לה הם ציר מרכזי בספר הזה, שכולל שמץ נוסטלגיה והתרפקות על הביתי אבל גם סקרנות כלפי הזר והרחוק, רעבתנית, לעיתים אכולת תחושת חטא ולעיתים רוויה בהרהורים על צדק. השניוּת הזאת שבה ונטענת במשמעות פוליטית לאורך הספר, וכמובן גם בקטעים העוסקים ביציאה בשאלה:

"[…] אמונתי התמימה ב'אתה בחרתנו מכל העמים' התערערה ראשונה – עוד לפני כל שאר האמונות – מיד אחרי שעזבתי את הישיבה. הספק בהיותם של היהודים עם נבחר הרעיש אותי לא פחות מגילויו של קופרניקוס שהשמש אינה סובבת סביב הארץ. פתאום נראתה לי האמונה הזאת אגוצנטרית וילדותית, וממילא גם מטופשת: הרי אנחנו מטומטמים ורעים ממש ככל העמים. אבל יותר מכול היה בגילוי הזה משהו מכעיס, כי 'אתה בחרתנו' המיט סבל רב כל כך עלינו ועל הזולתים שלא הבחנו בהם" (עמ' 78).

הספק הוא רגש נפוץ בין דפי המועדים, שלאחר שפירטתי מעט על תוכנו בוודאי כבר ברור שכותרתו דו-משמעית, ומתייחסת הן לימים בלוח השנה והן לסוג מסוים של אנשים שאינם הולכים בקו ישר, או כאלה שנוטים לנסות ולהיכשל. בצניעות אופיינית, ממואר זה מבכר מאבקים וקשיים על פני הצלחות והרפתקאות. מצד אחד, יש איכות יהודית מאוד להתמקדות במכשול ובשוליות, שכן רבים מהמועדים שאנחנו מציינים קשורים בנרדפוּת, פליטוּת וחורבן, גם אם בגלגולם הנוכחי יש נטייה להתמקד בהתגברות על כל אלה. בהקשר העכשווי אני קוראת בספר וחושבת: כמה אקטואלי וכמה כואב לראות עם אחר נהפך לשטף של פליטים בימים אלה ממש, ולדעת שמלחמה נוספת לא תביא לגאולתו.

מצד אחר, המשיכה הבולטת של מֵר דווקא לצד האפל של השמחות והקושי לשמוח בהן נובעים מאותה התנגשות בין היחיד לקולקטיב, אותו הצמד שהמועדים כמה לכרוך יחד אך מודה בכישלונו. כך הוא כותב למשל על חג הפורים האהוב על רוב הילדים, ועל הבעיה שעומדת ביסודו:

"[…] האם אפשר לצוות על שמחה? מוכרחים להיות שמח – אבל רק בין צאת הכוכבים של י"ד באדר ועד מוצאי פורים ביום שלמחרת. האם ייתכן לשמוח באופן כל כך לא ספונטני? והרי דקה לפני כן עוד צוינה תענית אסתר ביום צום, ומיד אחר כך – יום שמחה, מאכל ומשתה. אם יש את נפשכם לדעת את המעיין שממנו שאבה הציונות אינכם צריכים להרחיק לכת: גם במקרה הזה היא למדה מהיהדות, והמעבר בין יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות הוא העתק של המעבר בין תענית אסתר לפורים. רובנו כבר רגילים במעברים כאלה, ובכל זאת הם דורשים מאתנו צייתנות שכלית ורגשית. מבחינה זו, פורים הוא גם תענית אסתר, כשם שיום העצמאות הוא גם יום הזיכרון לחללי צה"ל – ליקוי חמה תמידי ששורר כאן" (עמ' 98).

מאוד מפתה להכביר ציטוטים מהפסקאות הכל כך יפות של מֵר, שכורכות יחד באלגנטיות את תולדות עם ישראל ואת הווייתו העכשווית. מרכיבים אלה משתלבים היטב בממואר הקצרצר, האפיזודי והמהורהר עם שלל מקורות טקסטואליים שהזינו את מֵר לאורך השנים: החל ברב קוק ומנדלי מוכר ספרים וכלה בשארל בודלר ומרסל פרוסט. לאט-לאט נחשף בממואר עוד נדבך, שמגיע לשיאו בסופו: הוא אמנם עוסק במפגש המורכב בין זהות יהודית לזהות לאומית ובין-לאומית ממבט רענן, אבל הוא גם מספר סיפור חניכה מסורתי למדי של איש רוח, וכראוי הוא מקפיד לציין את מקורות ההשראה והתבונה שלו, למשל ברנר, ביאליק ועגנון, ולמשל אימא של מֵר, שנולדה עם תוגת הגלות והורישה אותה לבנה.

תוגת הגלות היא לא עניין בלעדי ליהודים, יש לציין. ואולי, כמו שאומרים לפעמים, היא חוויה גלובלית של סופרים וסופרות, שמעצבת ואפילו מולידה אותם. אין סימן מובהק יותר לאיש רוח בהתהוות מאשר ילד שמעדיף את הבדידות ושחושד בשמחה, שנושא את זרותו לכל מקום כמו חטוטרת או כמו שריון הצב, ושמתמסר דווקא לעצב שבשמחות. כאן במקום לחתום במילים שלי אני שוב מתפתה לחלוק עוד ציטוט יפה, והפעם כזה שמגלם את שלל מרכיבי הספר ובעיקר את המלנכוליה שהוא ספוג בה, למשל בסירוב להשתתף בחגיגות המנגל ביום העצמאות:

"[…] בעצם ההכרזה שאני צמחוני הבעתי לראשונה רצון משלי, והוצאתי את עצמי מהכלל במידה מסוימת. אף אחד לא ידע, גם לא אני, שזוהי רק ההתחלה.

הביטוי העצמי הזה לבש בעצם צורות מסורתיות. הצמחונות היתה יפה לאבֶל שהייתי שרוי בו באותו זמן: האבל על עולם התורה והמצוות, על 'הנכדים שלא ייוולדו', אם לשאול את אחת השורות הנפלאות משירתו של גיאורג טראקל, המשורר האוסטרי שהתאבד בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה. כמו באבֶל פרטי, ב'שבעה' למשל, או באבל ציבורי, 'תשעת הימים' שלפני תשעה באב, או ה'לֶנְט' הנוצרי שלפני חג הפסחא – אסור לאכול בשר ולשתות יין, שמשמחים לבב אנוש. והוספתי וחשבתי בלבי: אם בשר משמח, הרי שגם השמחה עצמה קצת מגעילה. למדתי לאמץ את העצב, להפוך אותו לרכושי ולשמוח בו, כאילו הוא האמת שלי" (עמ' 127).

 

            בני מר, המועדים, ה-21: הו! ואפרסמון ספרים, 2022

 

ולנסיעה הבאה: את בני מר אני מכירה בראש ובראשונה בתור מתרגם, וגם – וכאן יימסר הגילוי הנאות המחייב – בתור אחד ממוריי לתרגום, ומיידיש בפרט. ההיכרות שלי עם בני היא תוצאה ישירה של העובדה ששנינו חברים באותו ארגון ותיקים מדומיין הפתוח לאנשים מכל הגילים: ארגון יוצאי ייִדישלאַנד – או שמא, בהתאם לאופיו המיסיונרי, יש לכנות אותו ארגון הנכנסים בשעריה של ארץ יידיש האקס-טריטוריאלית. לכן כבר כתבתי כאן בצירוף אותו גילוי נאות גם על ספרו סמוצ'ה: ביוגרפיה של רחוב יהודי בוורשה, שליווה אותי בביקור בעל אופי יידישיסטי שערכתי בפולין; וגם על תרגום נפלא שלו למנחם-מנדל מאת שלום-עליכם. אולי מוגזם להעלות פוסט שלישי על ספר של בני, אבל טבעי שגם לבלוג פלורליסטי יהיו יקירים משלו, ואין זו אשמתי שהיקיר המסוים הזה מפיק בשנים האחרונות כל כך הרבה ספרים שמעניין לכתוב עליהם. אם כן, פרט להפניה לספרים שכבר שיבחתי באותם פוסטים בעבר, אמליץ בחום גם על זֵר שלגים: מבחר משירת יידיש בתרגומו מיידיש לעברית, שגם הוא יצא לאור לאחרונה וכבר זכה לתפוצה רחבה.

2 תגובות


  1. רק לומר שכל רשומה שלך היא חגיגה, וכל יום שבו היא מתפרסמת הוא מועד… 🙂
    לעיתים קרובות אין בפי די מילים לתאר בפנייך את היופי, לפעמים נוגה, של דברייך, ואת העולם הרחב והעשיר שאת מאירה.
    תודה.

    הגב

    1. הלנה, תודה! כתמיד, אני שמחה מאוד שאת פה ושאת מעריכה את ההקשרים הרחבים של קריאה וכתיבה על ספרים. יהיה חבל לכתוב אלף מילה על ספר ולא להזכיר את שלל הקשרים שלו למציאות ולשאר הטקסטים שנולד מתוכם.

      הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *