מהי אנושיות? ומה אנחנו בלעדיה?

אז התפטרתי מהדיי ג'וב החלקי כדי להתמסר אך ורק אל הספרות ואף להתפרנס ממנה, ושיכרון החירות מסחרר, גם מרוב פחד. פתאום אני מבינה שמרכיבים רבים של החיים הם לא הכרח. אילולא הייתי נכנסת לתקופה החדשה הזאת עם כמה דדליינים קשיחים, מי יודע מה הייתי עושה. אבל גם עם משמעת עבודה עצמאית, מרקם החיים מרוכך פתאום, ניתן ללישה ולרידוד. אם לא אכריח את עצמי, לא אצא מהבית אפילו שבוע, ובייחוד לא עכשיו, כשאירועים מתבטלים וכולם או הילדים של כולם בבידוד; אני לא חייבת להחליף את הפיג'מה, ולפעמים אני באמת שוכחת שיש לי עוד בגדים; אם לא הייתי גרה עם בן זוג, יכולתי להעביר ימים שלמים בלי לשמוע שום קול אנושי, גם לא את זה של עצמי; ואילולא אתר הבנייה שכל טיפוס אורבני מחויב לגור לידו, כנראה גם לא הייתי חייבת להתעורר בבוקר. בהיעדר תוכן מוחשי וקונקרטי של חיי אדם תקינים, מה הפלא שהתמסרתי לרומן זרם תודעה?

ברומן הקלאסי התשוקה על פי זֶ'. אַ. מאת קלריס ליספקטור, מגדולות הספרות הברזיאלית, יש גיבורה שגם היא מחויבת למעט מאוד. מלבד זאת קל לסכם את פרטי העלילה: פסלת אמידה החיה בגפה נכנסת לחדר המשרתת לאחר שזו התפטרה. היא מוצאת בו ציור קיר משונה, וגם ג'וק. את הג'וק היא מוחצת, ולאחר מכן מתבוננת בו, ואז – בעיקר – מפליגה בזרם התודעה.

התשוקה על פי

לפני כמה שנים כתבתי על ספר אחר של קלריס ליספקטור, ספר סיפורים שונה בתכלית מהרומן הזה אבל גם כל כך ליספקטורי במובהק. איך שני התנאים האלה יכולים להתקיים יחד? ואללה לא יודעת. זה המסתורין של ליספקטור. מיעוט האירועים ומיעוט העובדות הידועות לנו על הגיבורה זֶ'. אַ., שאפילו את שמה איננו יודעים ביותר מראשי תיבות, הם קרקע דלה ולפיכך נועזת לרומן עוצמתי. הדלות היא גם חלק מהחופש הפתאומי של הגיבורה, שהוא המניע הראשוני של הטקסט: לפתע היא מכירה בחירות המוחלטת שלה ומתחילה להתבונן בה בשיכרון כוח, פראות ואימה. מנקודת מוצא זו זֶ'. אַ. יוצאת לחקור שאלות עמוקות, ובראשן: מהי אנושיוּת? ומה אנחנו בלעדיה?

נתקלתי באזכורים המציינים את התשוקה על פי זֶ'. אַ. בתור רומן מיסטי, אבל אני מעדיפה לקרוא לו רומן פילוסופי, אולי כי אני לא בטוחה בתוכן ההגדרה "מיסטי" ואולי כי הוא עוסק בשאלות אונטולוגיות מובהקות, גם אם בשפה פואטית, מעגלית ופרועה שמתחשק להדגיש ולצטט, גם אם לא יורדים לסוף דעתה של המחברת:

"אם לא אבין את עצמי, אמות ממה שבכל-זאת אני חיה ממנו".

או למשל:

"כל החלק הפחות נגיש בנפשי, החלק שאינו שייך לי – הינו החלק הנושק לגבול שלי עם מה שכבר אינו אני, ולו אני מתמסרת. כל החרדה שלי התמקדה באותה קִרבה בלתי-עבירה וקרובה ביותר. אני יותר הדבר ההוא שאינו בי".

כשאני קוראת שורות כה מהפכות מחשבה, צלולות ובה בעת סתומות, אני נזכרת בספרים פילוסופיים, או סמי-פילוסופיים, או רומנים מאת פילוסופים שנהגתי לקרוא בתור נערה: למשל כה אמר זרתוסטרא ועוד ספרים מלאי פאתוס של ניטשה, או טרילוגיית דרכי החירות של סארטר. במבט לאחור, הספרים האלה אינם בהכרח פילוסופיה טובה או אפילו ייצוג שלה, אבל הם בהחלט היו המחשה מרגשת של מהי חשיבה פילוסופית. או בהגדרה צנועה יותר: הם היו הדגמה טובה של הלך רוח פילוסופי. את אותו הלך רוח שמחתי למצוא גם בספרים אחרים שקראתי בנערותי כי נרמז לי איפשהו שכל אדם משכיל אמור לקרוא לקרוא אותם, למשל אידיוט של דוסטויבסקי או רשימותיו של מלטה לאורידס בריגה מאת רילקה. אפשר להכליל ולומר שכל רומן גדול הוא פילוסופי כי הוא נוטה לעסוק בשאלות גדולות בסגנון "מהי אנושיות?". אבל אולי המיוחד באותם ספרים, ששלפתי אז לגמרי באקראי מרשימת "הרומנים הגדולים של שתי המאות האחרונות", הוא שחקרנותם בשאלה מהו אדם עולה אל פני השטח. והיא עולה אל פני השטח משום שגיבוריה מעזים, או נאלצים או אינם יודעים אלא לחיות בשולי חברת האדם.

הגדוּלה, האתגר והייחוד שבהתשוקה על פי זֶ'. אַ. הם תוצר של שתי איכויות מרכזיות. הראשונה היא הצמצום העלילתי של הרומן: כמו שכבר רמזתי, מספר האירועים בו שואף לאפס, וההתרחשות המרכזית, אם בכלל אפשר לכנות אותה כך, מתרחשת בתוך הראש של הגיבורה-המספרת. הצמצום המחמיר שליספקטור בחרה כבסיס לרומן הוא תרגיל מפעים בכתיבה ללא גלגלי עזר, מחזאות של בימה ריקה להצגת יחיד, ללא אביזרים וכמעט ללא תפאורה. בכמה נקודות שיא של אַפּוריה הרומן מתקרב לביטול עצמו, ומנסה לסלק אפילו את החומר שממנו הוא עשוי, את השפה:

"[…] עלי יהיה מוטל למנוע מעצמי לתת שֵם לַדָבר. השם הוא תוספת, והוא מונע את המגע עם הדבר".

כאן המשימה של ליספקטור היא לבחון מהי אנושיות ומהם חיים בלעדי האנושיות, והיא בוחנת אותם בתנאים סטריליים ככל האפשר, אף שהיא מכירה בצורך למקם את הדמות במקום ובזמן ולו במידה מינימלית. היא מצליחה ליצור את התנאים הנוקשים האלה ולהישאר מרתקת, בזכות שפה חסרת רסן אך גם מחמירה, מדויקת, כפי שהיא עוברת היטב בתרגום העשיר והנגיש גם יחד של מרים טבעון.

ואגב מיקום ומאפיינים הכרחיים, האיכות השנייה שמייחדת את התשוקה על פי זֶ'. אַ. בתור רומן פילוסופי היא העובדה שהוא כתוב בלשון נקבה. ואמנם הרבה מדבריה של המספרת  נטולים כל קשר לזהותה המגדרית, אבל ברור שאחת מתכונותיה המעטות שידוע עליהן היא עובדת היותה אישה. הדבר ניכר לפעמים גם בזרם התודעה שלה: יש בה תשוקה לגבר שזהותו אינה ידועה, והיא משתמשת בו כנמען. היא מכוּוונת כלפיו, ובה בעת מנסה להשתחרר מההתכוונות הזאת. והנה, אף שמדובר ברומן ששואף להיות חף מזהויות וממערכות יחסים, כבר מתגלמת בו אחת הדרמות הגדולות של הקיום הנשי: איך לא לחיות אך ורק ביחס לאדם אחר, ובכך להתפנות לעסוק בשאלות היסודיות של טבע האנושיוּת? והאם בכלל אפשרי לא לחיות "ביחס אל"? אלה שאלות שעומדות גם ביסוד התשוקה על פי זֶ'. אַ, שעל פי הערת המתרגמת כותרתו מתייחסת הן לתשוקה והן לייסורים (שכן המילה paixão בפורטוגלית היא דו-משמעית).

השימוש בלשון נקבה הוא יוצא דופן, כמובן,  גם על רקע תולדות הספרות. לא במקרה גדלתי על ניטשה, סארטר, דוסטויבסקי ורילקה. בתור נערה הייתי בטוחה שהמקום היחיד ללמוד ממנו על חקירות פילוסופיות הוא אצל גברים לבנים מתים (והדבקות וההצטמצמות האלה גרמו לי נזק לא מבוטל, שהרבה מהכתיבה שלי בבלוג היא ניסיון לתקן אותו). זֶ'. אַ. האלמונית ברובה היא אחת הגיבורות הראשונות שנתקלתי בהן, לאחר כעשרים שנות קריאת ספרות, שיוצאת לחקירה פילוסופית כפי שעשו גיבורים רבים לפניה, אך לרוב הם היו גברים צעירים ובודדים (כל לאום וגרסת ה"תלוש" שלו). ולהבדיל מניטשה וכו', הכלום הגדול שהרומן אפוף בו עומד בסתירה מול הזהות המגדרית של גיבורתו, שהיא לכאורה פחות ניטרלית. וזו סתירה יפה, שאמנות יכולה וצריכה לחיות ולשגשג עימה, ופילוסופיה – לאו דווקא.

סוגת הרומן היא מעבדה מושלמת לניסויים פילוסופיים, בין שהם נובעים מעלילה מפורטת ומפותלת ובין שהם נרקחים במונולוגים ובדיאלוגים של הדמויות (אגב, הפוטנציאל הניסויי הזה הוא אחת הסיבות שאני לא מבינה טענות כלפי רומנים שדמויותיהם אינן "מתחבבות" – הרי אם לא נשתמש בכר הפורה הזה לסיטואציות דמיוניות שמעורבים בהן אנשים אכזריים או לפחות מפוקפקים, ניאלץ להודות שהמציאות מלאה בהן, ולהתייאש). אני בכוונה לא מפרטת יותר מדי על התוכן הפילוסופי המסוים של הספר. גם כי השריר הפילוסופי שלי חלוד מאוד, אבל גם כי הטקסט מאוד עמום בנוגע אליו. אני חושבת שכל קורא צריך לחוות ולהסיק אותו בעצמו, והכוח של התשוקה על פי זֶ'. אַ. הוא באפשרות לסחוף את הקוראת אל תוך החקירה גם בלי לנתח ולהסביר את טיב החקירה.

הרומן הוא בין צורות הביטוי המעטות שיכולות להביע עוצמה אינטלקטואלית ובה בעת להשתהות על החמקמקות של הקיום, להצהיר על כך שיש דברים שאי אפשר לתאר ואז בכל זאת לתאר אותם. ושוב, אני לא בטוחה מה פירוש התואר "מיסטי", אבל הייתי אומרת שהתשוקה על פי זֶ'. אַ. הוא ספר מטפיזי ולא-מטפיזי בעת ובעונה אחת. מצד אחד הוא כל כך הגותי שהוא מאיין את עצמו כסיפור על העולם הממשי, ומצד אחר הוא כל כך חומרי שהוא מאיין את עצמו כטקסט. בסיום הקריאה מתחשק לשוב ולעיין בו בכובד ראש ולחלץ עוד ועוד מחשבות, אבל גם להשליך אותו הצידה, אותו ואת סימני הכתב השקרניים שבו, וללכת לבהות בחרק.

 

קלריס ליספקטור, התשוקה על פי זֶ'. אַ., מפורטוגלית: מרים טבעון, הספריה החדשה, 2019 [1964]

 

ולנסיעה הבאה: בין סיפוריה הידועים והנוקבים ביותר של ליספקטור אפשר לציין גם את "תרנגולת" הקצרצר, שגם הוא משתמש בבעלי חיים כדי לעסוק באמיתות בוטות של המצב האנושי (וגם הוא תורגם לעברית בידי מרים טבעון, ונכלל בקובץ הנהדר קשרי משפחה). כמו כן, אפרופו ליספקטור והגות, רגע לפני העלאת הפוסט נודע לי שזה עתה יצא לאור קובץ תרגומים לעברית של טורים שפרסמה בעיתון. בוודאי מעניין להשוות את הכתיבה ההגותית שלה במסגרת צורת הרומן לזו העיונית במוצהר, אף שנשמע שגם היא מתנגדת לחוקי הז'אנר.

8 תגובות


  1. הקריאה שלך מאדירה את הספר.
    תודה

    הגב

  2. לקחתי את הספר ביום שיצא ובלעתי חצי ממנו כאילו אני סוקר ציור חדש מהמם של ציירת אהובה. בלי לשים לב בכלל התפתחה בי תחושת מועקה קשה שגרמה לי לעצור ולהניח אותו. בזכות הקריאה בפוסט החזרתי אותו לערימה שעל יד המיטה. תודה

    הגב

    1. מגניב לשמוע! שמחתי לחולל מהפך בערימה. אם כי אני מאוד מבינה את המועקה ומזדהה איתה, וגם אני נטשתי אותו כמה פעמים באמצע עד שהחלטתי בכל זאת להאמין בו ולהתמסר עד הסוף. לפי התרשמותי דווקא הכי מתאים לקרוא אותו בשטף אחד כדי לצלול עם זרם התודעה, אבל למי יש זמן לזה? לרובנו אין משרתת שאפשר לפטר כדי לפעור בחיים ריק בגודל התודעה של ליספקטור.

      הגב

  3. רשימה מצוינת. גם אני נטשתי את הספר ועוררת בי צורך לחזור אליו. כבר אמרתי לך שאת כותבת נהדר.

    הגב

    1. תודה ריקי! מקווה שתהיה חזרה משמעותית.

      הגב

להגיב על רבקה טננבוים-פרצל לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *