לא ישנתי חצי שנה, אז קראתי בשלישית ספר על לישון במשך שנה

עכשיו, אחרי שניכר שיפור כלשהו, אחרי שהתחלנו למדוד תקופה חדשה, אחרי שמיציתי את הכרת התודה על שלא היה גרוע יותר, אני יכולה להודות: הייתה לי שנה קשה. לא אפרט את כל המרכיבים הנפשיים והגופניים שלה, אבל מרכיב מרכזי בה היה חוסר שינה. וככל שלא ישנתי, כן הרגשתי נטולת אנרגיה להתמודד עם כל שאר הדברים. רציתי לעצור הכול ולישון במשך שנה. ומובן שלא יכולתי לעשות את זה, לא הצלחתי לישון אפילו לילה שלם. אבל היה משהו מנחם בלקרוא ספר על גיבורה שמחליטה לישון במשך שנה ומבצעת את התוכנית הזאת, פחות או יותר.

800px-My_Year_of_Rest_and_Relaxation_-_Ottessa_Moshfegh

אוטסה מושפג, שכבר כתבתי בעבר על איילין שלה, מספרת בראיונות שהרומן My Year of Rest and Relaxation מ-2018 נולד תחילה מתוך הדמות של הגיבורה נטולת השם, מישהי שלכאורה יש לה הכול אבל אין לה כלום והיא שואפת אל הכלום: היא צעירה, יפהפייה, עשירה, בלונדינית וחיה לבדה בדירה במנהטן; ומצד אחר, היא יתומה, אין לה אהבה בחיים פרט לקשר כפייתי ומזיק עם בחור מגעיל, ואין לה חברים פרט לריבה, חברה שהיא נהנית להתעלם ממנה ולבוז לה. יום אחד הגיבורה חושבת על רעיון נהדר: היא תנצל את הרווחה הכלכלית שלה ואת הריק בחייה בשביל לישון במשך שנה שלמה, שאחריה תקום כאדם חדש, טהור.

איך ישנים במשך שנה? התשובה היא, בפשטות, כדורים. הרומן עוסק במידה רבה בתרופות פסיכיאטריות (אמיתיות ובעיקר מומצאות) ובדרך להשיג אותן. כאן נכנסת לתמונה הפסיכיאטרית המפוקפקת ד"ר טאטל, דמות קומית נפלאה שמספקת לגיבורה את כל צרכיה הנרקוטיים. אבל הטקסט מעלה שאלה הרבה יותר דחופה: איך כותבים רומן שעוסק בשינה? למושפג יש כמה אסטרטגיות, וכולן מצליחות ליצור טקסט שאינו סטטי, שהוא מגוון אך קוהרנטי. מן הסתם היא משתמשת בפלאשבקים, אבל גם ברמזים לדברים שנעשים מתוך שינה. חוץ מזה, אף שלא מדובר ברומן ריאליסטי מאוד, בניית העולם שלו מקבלת את העובדה שאי אפשר באמת לישון רצוף במשך שנה, כך שמחזורי השינה המוגזמים של הגיבורה נמשכים כמה ימים לכל היותר. ובהתאם לשיבוש המערכתי שכדורי שינה יוצרים בגוף, בשלב מסוים הגיבורה מתחילה להתמודד עם אינסומניה חריפה, כר נרטיבי פורה במיוחד לתיאורי ייסורים ומצבי קיצון פסיכולוגיים אחרים.

הדברים שהגיבורה עושה בין הירדמות להירדמות הם לפעמים יום-יומיים להחריד. היא יורדת לקנות קפה בפינת הרחוב, היא מארחת בעל כורחה את ריבה, החברה שבסתר ליבה היא בעצם אוהבת כי היא כל כך פגומה ופשוטה, והיא בעיקר צופה בטלוויזיה ובסרטים במכשיר הווידאו. מכשיר הווידאו הוא האובייקט בעל הנוכחות הניכרת ביותר ברומן, מפני שהרבה מהתוכן והמשמעות שלו נטועים בבחירת הרקע להתרחשות: השנים 2001-2000, ציון זמן שיוצר קיטוב ברור בין הקוראים לדמויות. הדמויות עדיין חיות בעולם אופטימי, שבו לפחות כלפי חוץ אפשר להביע נחת מניצחון הקפיטליזם. הן חוות את קץ ההיסטוריה לא במובן המאיים, אלא במובן המשעמם. מבחינתן המערב סיים לחולל תהליכים גיאו-פוליטיים מורכבים, וכל שנותר לעשות הוא להמשיך לייצר עוד שפע ולצרוך אותו. לעומת זאת בעולם שלנו, של מושפג והקוראים בעשור השני של של המאה ה-21 ואילך, כבר התפכחנו מהאשליה שהשפע החומרי הוא הפתרון לכל הבעיות, ומחשבות הקץ שלנו כיום הן הרבה יותר קודרות, במידה רבה כתוצאה ישירה של אירועי 11 בספטמבר 2001, ש-My Year of Rest and Relaxation מתקדם לקראתם ברומזנות תמימה ואלגנטית.

טקסטים שהתפרסמו בימים האחרונים לציון עשרים שנה לאירועי 11 בספטמבר החזירו אותי למחשבות על הרומן הזה, שקראתי לראשונה עם יציאתו בקיץ 2018 (פשוט כי אני מעריצה שרופה של מושפג, ואז גם כתבתי עליו בקצרה), ושוב באמצע 2020 (כי התוכן שלו כל כך הלם את התרדמת הכללית, הקטלנית אך קצת נחוצה, שנפלה על העולם עם התפשטות המגפה) ושוב עכשיו, באביב וקיץ 2021 (כי העולם לא נהיה מקום טוב יותר, ורציתי משהו מוכר ומדכא להתנחם בו. וכי הייתי עייפה). אני שוב חייבת להתעכב על המיקום הגאוני של הרומן בנקודת הזמן הזאת, כשכאשר נחוותה, נראתה ככבר לא רלוונטית. מי שנולדה בזמן בשביל לגבש תודעה עד אז בוודאי זוכרת את התחושה ששנת 2000 היא העתיד האולטימטיבי, ואחריו לא ייתכן שיתפתח עוד דבר, טוב או רע. תחושה של חיים בעתיד מתמשך. ויש משהו מדכא באופטימיות הגורפת הזאת, בייחוד אם החיים הפרטיים שלך לא היו שלווים או מרגשים או צבעוניים כמו התרבות שיכולת לצרוך אז. כל שנותר אז היה להמשיך לשקוע בצריכה שלה, בתקווה שמשהו מהשפע ידבוק גם בך.

אחד הדברים שהכי אהבתי ברומן הזה ולא מצאתי מספיק ברומנים עכשוויים אחרים הוא תיאורים נרחבים של צפייה בטלוויזיה. אני חשה היטב בהיעדר של הטלוויזיה מהספרות, או לפחות במגע המצומצם ביניהם, שאינו מוצדק לפחות בגלל היקף השעות והתודעה שהמסך הביתי תופס בחיי אדם בעשורים האחרונים. וחבל, כי יש פוטנציאל גדול בתיאור של בני אדם צופים, נטמעים בסיפורים, חולמים חלומות קולקטיביים, שוכחים את עצמם. אבל My Year of Rest and Relaxation סוף-סוף נותן לטלוויזיה את המקום הראוי, לפחות מבחינת הנפח. למעשה הצפייה בטלוויזיה, פרט לשינה, היא הפעילות היחידה שגיבורת הספר ששה אליה, והיא מוכנה לעסוק בה במשך שעות, לפעמים כתחליף לשינה, לפעמים כדרך לזמן אותה, ולרוב כדרך לגלם את השינה והחלימה תוך כדי ערות.

הזדהיתי מאוד עם מוטיב הצפייה בטלוויזיה, כי זו הפעילות העיקרית שגם אני עסקתי בה בתקופת חילופי האלף, שבשבילי הייתה שלהי הילדות. מובן שההתמקדות בשינה וצפייה בטלוויזיה ברומן היא גם ביקורת על החברה המנומנמת, בעיקר האמריקאית, שטמנה את ראשה בחול בתקופה קריטית וקיבלה בתמורה קריסה מהירה של תחושת הביטחון הזחוחה, ואחריה מנות גדושות של אי-סדר כלכלי וחברתי, טרור, גזענות, פוסט-אמת ובקרוב גם שואת אקלים. ברומן המאוד אפל וציני הזה יש אולי דמות גואלת אחת, שמסוגלת להרגיש רגשות אמיתיים – ריבה, שלפעמים נדמה שמשמרת את החברות עם הגיבורה כביטוי של יחסי קניין או כחלק מהזדקקות גולמית, לאו דווקא מכוונת כלפי הגיבורה באופן אישי. אבל ריבה היא הדמות הכי אנושית בעולם המנוכר ודי משכנע שמתואר כניו יורק של תחילת האלף השלישי, ולכן היא גם דמות טרגית.

ולמעשה יש עוד דמות גואלת ברומן, והעובדה שהיא אדם אמיתי ובה בעת לא אמיתי היא עוד מפתח להבנת הרומן ולהנאה ממנו: וופי גולדברג. כן, וופי גולדברג היא מוטיב חוזר ברומן, ואחד המבריקים שבו. הגיבורה נוהגת להתנחם בסרטים שבהם וופי גולדברג מופיעה (ובייחוד בהופעת האורח שלה ב"מסע בין כוכבים") כי היא שחקנית שאולי לא משחקת עד הסוף, שגורמת לכל סיטואציה על המסך להיראות מגוחכת. בעיניה וופי גולדברג היא סוכנת ממולחת שחושפת את הזיוף אבל לא מתוך צדקנות, אלא כי פשוט כיף ומצחיק לחשוף אותו ולהמשיך לשתף איתו פעולה, אם כי רק חלקית.

קצת אחרי שסיימתי את הקריאה השלישית ב-My Year of Rest and Relaxation חזרתי לישון כמעט באופן סדיר. אני לא חושבת שזה קרה בזכותו דווקא, אבל העובדה שאוטסה מושפג מחכה לי בכל לילה ליד המיטה, מוכנה לפוגג מעט מצרות העולם בהומור פרוע, הייתה נחמה גדולה. אפשר לומר שאוטסה מושפג היא הוופי גולדברג שלי, ואני בטוחה שהיא תוכל לקבל את זה כמחמאה גדולה. אני יודעת שהרומן אמור להתפרסם מתישהו בתרגום לעברית, וחשבתי לחכות עם הכתיבה עליו למועד זה, אבל המטרה של ספרים באוטובוסים היא לא למכור ספרים, אלא לספר על חוויית הקריאה בהם וההשתלבות שלה בחיים. My Year of Rest and Relaxation הוא רומן מצוין, וגם אם הוא לא הרומן הכי טוב או ממצה של התקופה, הוא הרומן האהוב עליי באלף החדש והמעורער הזה כי הוא זועק את כל מה שהדור שלי רצה שייזעק הרבה קודם, ועכשיו, כשמאוחר מדי, הוא נאלץ להביע את אותם דברים בצחוק אירוני, מתון אך מתגלגל.

 

Ottessa Moshfegh, My Year of Rest and Relaxation, Penguin Press, 2018

 

ולנסיעה הבאה: פרט ללקרוא כל דבר אחר מאת אוטסה מושפג (היא הוציאה לאור עוד נובלה אחת, ועוד שני רומנים וקובץ סיפורים קצרים), הנה שתי המלצות מהעיתונות: ריאיון שערכה מושפג עם וופי גולדברג בכבודה ובעצמה למגזין Garage, ריאיון שהוא יותר שיר הלל מלווה בתמונות מעולות של גולדברג בבגדי מעצבים; ובנימה אחרת לגמרי, מאמר יפה ומעורר מחשבה לזכר פיגועי 11 בספטמבר מאת דן בארי, שהוקלט גם לפודקאסט של הניו יורק טיימס.

10 תגובות


  1. איזו רשומה מופתית.
    בהירות וצלילות חוויית הקריאה המשורגת בניתוח הספרותי – מפעימים.
    והאור העולה-שוקע מהייאוש, מהפיכחון, מהמבט הריאלי במציאות ממשית ובדיונית, יצרו רשומה שאינה מרפה.
    תודה עמוקה.

    להגיב

    1. תודה הלנה על התגובה הזריזה, והמפעימה בשבילי בפני עצמה.

      להגיב

    1. תודה על המאמר! אקרא בקרוב. קשה לספק את היצר לקרוא עוד על האירוע היוצא דופן הזה, וממרחק הזמן מתחילים להיכתב טקסטים מזוויות חדשות ומרתקות (כמו MYRR, שעוסק בו אמנם די בעקיפין, כאופק בלבד, אבל לקוראים הוא נוכח מאוד).
      וקצת עצוב לי לשמוע על הרומן האחרון שלה. שמרתי אותו לזמן מיוחד כדי לא לבלוע יותר מדי מושפג בבת אחת. אבל מראש התקבל אצלי הרושם שהיא שלפה אותו מהשרוול בין ספרים שיותר חשובים לה. היא מאוד כנה בנוגע לאילו ספרים שלה קרובים לליבה ואילו פחות, וזה עוד דבר שמייחד אותה בין הרבה סופרים עכשוויים שהם קצת יותר מדי מנומסים.

      להגיב

      1. ממש מסכימה איתך, אוהבת את הכנות שלה והאומץ שלה בכתיבה. היא דיברה על הרומן האחרון שלה, אבל אני אמנע מלפרט כי עוד לא קראת אותו 🙂 אני רוצה ללמד סיפור קצר שלה בקורס על ספרות אמריקאית, האם יש לך המלצה? (קובץ הסיפורים שהזמנתי עוד לא הגיע אז אני מלקטת סיפורים שפרסמה בכל מיני מגזינים ספרותיים).

        להגיב

        1. כשכתבתי על איילין המלצתי על הסיפור הזה, שעכשיו אני כבר לא זוכרת כלום בנוגע אליו:
          https://www.vice.com/en/article/ppqj4m/malibu-000747-v20n6
          עכשיו אחד הסיפורים שזכורים לי היטב מהקובץ שהוציאה הוא זה, על מישהי שעובדת בהתחזות לסגנית נשיאה של חברה:
          https://www.vice.com/en/article/exqnq7/the-surrogate-0000672-v22n6
          ושווה להאזין גם לסיפור הזה ולשיחה עם מושפג אחריו:
          https://www.wnyc.org/story/ottessa-moshfegh-reads-honest-woman/

          להגיב

  2. תודה! זה בעיקר. כי הביקורת והכתיבה שלך מדוייקים ומרתקים, ואני רוצה להגיד את זה. שנה נהדרת.
    על דוד אבידן סופר בזמנו שהוא חומק מהמציאות דרך ימים שלמים של שינה עם כדורים.

    להגיב

  3. ולא מיותר להזכיר את "איש ישן" של פרק, אותו כתב מסופר "כדי לא להשתגע" בזמן החיים הוראות שימוש (הנייח בדרכו שלו). אצלו השינה בולעת ומכפיפה את היומיום, אבל לא באותה טוטאליות כמו אצל מושפג. רשימה נהדרת!

    להגיב

    1. היי יונתן, לא היה לי מושג על הכתיבה הבו-זמנית של שני הספרים ועכשיו מתחשק לי לקרוא את שניהם מחדש ושוב להתפעל (ולתהות מה ב"איש ישן" אמור לסייע באי-השתגעות). אגב, אחד הפוסטים הראשונים בבלוג הזה היה על "איש ישן", להלן קישור חסר בושה:
      http://www.booksonbuses.com/2016/06/22/%d7%94%d7%92%d7%99%d7%91%d7%95%d7%a8-%d7%94%d7%95%d7%90-%d7%90%d7%aa%d7%94-%d7%95%d7%90%d7%aa%d7%94-%d7%9c%d7%90-%d7%a2%d7%95%d7%a9%d7%94-%d7%a9%d7%95%d7%9d-%d7%93%d7%91%d7%a8/

      להגיב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *