תרגילים בקריאת בינג'

כבר הרבה זמן אני מרגישה שאני לא מקדישה לקריאה את המקום הראוי לה. היא מתרחשת כמעט אך ורק בין דברים, או ממש בדקות האחרונות של היום, כשהעיניים עומדות להיעצם. אילו היה לאן לנסוע, הייתי מנצלת את זמן הנסיעה לקריאה ממושכת, אבל גם בימים רגילים אלה לא תמיד תנאי קריאה מיטביים. בסופו של דבר, נאלצתי להודות שיש לי פריבליגיה עצומה: אני לא עובדת חיונית אבל גם לא מובטלת אכולת דאגות, ואין לי ילדים או קרובים אחרים שדורשים טיפול צמוד. כל התנאים הנדרשים כדי להפוך את הסגר הנוכחי לריטריט קריאה פורה – כולם ישנם. לאחרונה אף עברנו דירה למקום ידידותי יותר לפעילויות שקטות, וסידרתי לי פינת קריאה שאני עוד מצפה להזדמנות לעשות בה שימוש יותר נרחב, ולהזדמנות להשוויץ בה. אז הנה הפינה, והנה פוסט על ניסוי מהנה שערכתי על עצמי בשאיפה לאתחל את הקשב המפוזר ולשקוע בחזרה בקריאה:

01 פינת קריאה

הניסוי היה פשוט: החלטתי להקדיש יום שלם אך ורק לקריאה, והתאריך הנבחר היה יום ראשון האחרון, שעלול היה לחתום את הסגר הנוכחי.

כשחשבתי על התוכנית המפורטת ליום קריאה שכזה, צחקתי על עצמי. כי מה כל כך מורכב בלא לעשות שום דבר פרט למינימום ההכרחי שמשאיר אותי בחיים, ופרט לכך – לקרוא? אומרים על טיפוסים בני דורי, ושמעתי כמה מהם מעידים על עצמם, שלפעמים הם מקדישים ימים שלמים לצפייה בנטפליקס. יום כזה נשמע לי מרוקן ומרגיע במידות שוות ולכן לא אטרקטיבי, ובעיקר פחות פרודוקטיבי. ימים כאלה היו לי די והותר בילדות, כשלא היו מספיק דברים אחרים לעשות. לעומת זאת בנעוריי העברתי כמה ימים יפים כמעט אך ורק בקריאה, למשל בחופש הגדול. ולא קריאה לצורכי לימודים חלילה, אלא לשם ההנאה והרחבת הדעת. כשתכננתי מה אעשה ביום הקריאה שלי – שלי, כאדם בוגר שחופשי לעשות כרצונו ואיכשהו תמיד בוחר במה שפחות כיף – רציתי שיהיה דומה לאותם ימי קריאה משנות הנעורים. רציתי שהספרים שאקרא לא יהיו כפופים למגבלות של עבודה או לימודים או בקשות מקצועיות, ושיהיו בעיקר מושכים בעבור הלב או האינטלקט. ובכל זאת שארגיש שהפקתי משהו מהימים האלה, משהו שעולה על הנאה, והוא הערך הנשכח שיש ליצירות ספרות רבות ואין למרבית סדרות הטלוויזיה. החלטתי גם לא לתכנן מראש מה אקרא, אלא לפעול לפי החשק שיתעורר בי באותם רגעים, ולפי מצאי הספרייה הביתית.

וכמובן, החלטתי לתעד את היום:

 

8:30 – קמה בשעות של סגר וניגשת להאזין לספר תוך כדי טקסי הבוקר המחייבים. חול של וולפגנג הרנדורף הוא רומן מתח והרפתקאות שמתרחש במדבר, והוא מהנה, חכם ומשעשע כמו כל דבר שהספיק הסופר הגרמני לכתוב בחייו הקצרים. למרבה הגאווה, את צ'יק ואני פרי עטו תרגמתי לעברית לפני כשנתיים (עם עובד, 2019). אני לא יודעת אם יום אחד יהיה גם תרגום של הספר הזה לעברית, אבל בינתיים אפשר למצוא אותו בתרגום לאנגלית, ובשפת המקור אפשר למצוא גרסה שלו בחינם בספוטיפיי, שמשום-מה אפשר למצוא שם הרבה ספרות גרמנית עכשווית.

 

1 Herrndorf

 

9:30 – ארוחת בוקר בפינת הקריאה המהוללת עם להיות אישה סופרת (הקיבוץ המאוחד, 2020) של עמליה כהנא-כרמון, שנערך בידי גדעון טיקוצקי ויערה שחורי. מדובר באוסף מסות או טקסטים שנכתבו כנאומים מאת כהנא-כרמון, על אותו נושא מאתגר של היות סופרת ואישה בעת ובעונה אחת, בכלל ובהקשר המסוים של הספרות העברית. התחלתי לקרוא אותו כמה ימים קודם לכן ואני חושבת שלא תהיה ברירה אלא לכתוב עליו בהרחבה בקרוב.

 

2 Kahana-Karmon

12:00 –מסיימת את אוסף המסות, כולל אחרית הדבר המרתקת והבהירה של יערה שחורי, ופונה לענות למיילים והודעות. זה כמובן מתארך לשעה שלמה, ואני לא מרוצה.
13:00 – הריכוז חומק ממני. אני מאשימה את האינטרנט, ולכן בוחרת לנצל אותו להמשך האזנה להרנדורף תוך כדי פיזיותרפיה. אני לא חושבת שהייתי יכולה להתמיד בתרגילים האלה ללא ספרים מוקלטים ופודקאסטים, ואני יודעת שנקרה בדרכי ספר סוחף בכל פעם שאני מוצאת את עצמי עושה עוד כמה סטים של תרגילים, או ששה לקראת עבודות בית רק כתירוץ להאזין לעוד כמה פרקים. חול של הרנדורף מצד אחד מגניב מאוד וכתוב ביעילות, ומצד אחר כולל הרבה מידע ומנעד כה רחב של דמויות, שלפעמים דווקא עדיף להקפיד על מינונים קטנים ממנו. אני אוהבת את הנטייה של הרנדורף לכתוב דווקא על דמויות שזרות לגרמני הממוצע, ולא לפחד להזדהות עם האחר. זהות היא לא דבר קדוש בעיניו, והוא מרשה לעצמו לעסוק גם בזהויות אחרות במינונים קטנים של זהירות ויומרנות. נראה שהוא פשוט ידידותי כלפי הדמויות שלו ולכן גם לא מפחד לעקוץ אותן, ובסך הכול זה מקסים.

חוץ מזה מעניין לחשוב על הקבלות בין הכתיבה הזריזה והמבדרת ובין נסיבות החיים של המחבר באותו זמן. חול יצא לאור ב-2011, והוא הרומן האחרון שהספיק הרנדורף להשלים לפני מותו ב-2013. כמה שנים קודם לכן אובחן אצלו סרטן מוח נדיר וסופני, והדרך שבה בחר לבלות את הזמן שנותר לו הייתה כתיבה קדחתנית של ספרים משמחים, ויומן אחד נפלא. חול כולל כמה קטעים מעניינים על פגיעות ראש ואובדן זהות, שבוודאי נכתבו גם בהשראת החקירה האישית של הרנדורף את אובדן השליטה על הגוף והראש שחווה בעצמו.

15:00 – אחרי הפסקת צהריים והתלבטות ארוכה מדי בנוגע לספר הבא שאקרא, מתיישבת במרפסת עם אורלי קסטל-בלום, בעיקר כדי שאוכל לצלם שם תמונה ולהשוויץ במרפסת אבל גם כי קל לצלול אל ספרים שלה תיכף ומיד. מהשורה הראשונה אני צוחקת בקול רם, וכמעט שאין ספרים שמספקים לי הזדמנות כזאת.

4 Kastel-Bloom balcony

הספר החדש של אורלי קסטל-בלום (כתר, 1998) הוא לא כותרת ריקה מתוכן כמו שנהוג לשער על הכתיבה ה"רזה" משנות התשעים. והספר הזה, אף שעולה ממנו רושם של קוצר רוח וחסכנות, שוב מתמיה אותי בכל הנוגע לסיווג של קסטל-בלום בקטגוריה הזאת. מדובר בטקסט אפיזודי שבו הגיבורה, שאין מתעכבים על אפיונה, מנסה לעמוד בקצב התחדשות הטרנדים ולהישאר מעודכנת. כולל טרנדים אזוטריים כמו ריסוס כתובות על גשרים או כדורי הרגעה פחות מרגיעים מאלה שהיו טרנדיים לפניהם. זה ספר באורך קל וקריא מאוד, אבל סופרת שמסוגלת לעבור בין שלושה משלבים באותו משפט ולהישמע קולחת לגמרי היא לא סופרת שהייתי מכנה "רזה", אלא אם אנחנו בעניין של מחמאות שהיו טרנדיות לאחרונה בניינטיז. יש בכתיבה של קסטל-בלום עושר ששב ומתפספס בקרב הקהל הרחב, לצערי, ואני נזכרת על המסות של כהנא-כרמון שקראתי בבוקר.
16:00 – יוצאת לטיול בחורשה עם בן הזוג, לספוג קצת מהאוויר הזה שכולם מדברים עליו. הוא קורא ספר שהחליט לקרוא לגמרי על דעת עצמו וללא קשר לזוגיות עם המתרגמת. סביבנו מתרוצצים ילדים שקוראים "אימא אימא" גם כשהאימא ממש לידם, ככל הנראה ילדים יתומים מאב. הגברים שחולפים בחורשה מגדלים בעיקר כלבים, והכול מסיח את דעתנו, אבל עדיין נעים.

5 Kastel-Bloom Biller grove
17:30 –  שוטפת כלים עם הקלטה של "מײַן לעצטע נסיעה", סיפור מאת מנדלי מוכר ספרים, סיפור עצוב על ההחלטה של מנדלי לפרוש מהמקצוע כי עסקי הספרים לא משהו. הממ, נשמע מוכר. פרט לכך יש בסיפור קטעים יפים על הסוס הזקן שסוחב את מנדלי וספריו, בהתאם להרגלו לעסוק בהרחבה במוטיבים מן הטבע. הקלטת הסיפור ביידיש האותנטית של שרה בלכר-רטר מופיעה באתר של אוניברסיטת חיפה, עם עוד הקלטות מצוינות של סופרי היידיש המוכרים.
17:45 – לעזאזל, מנדלי, לא יכולת לכתוב סיפור באורך שהולם את כמות הכלים שיש לשטוף? אם כן, מאזינה גם ל"נסיעתי האחרונה", תרגום של הסיפור לעברית מאת שלום לוריא, שגם נשמע מצוין.
18:30 – אין סוף לכלים. מדובר בנס פך הסחלה. מאזינה גם ל"הרוח", סיפור מאת לורן גרוף, בפודקאסט של הניו יורקר. האמת? סיפור לא משהו, יש בו סידור מתוחכם של נקודות המבט, אבל מלבד זאת הוא לוחץ על בלוטות הרגש ומנסח את המסר שלו בגסות במקום לסמוך על הקוראים שידעו בעצמם מה לעשות מהנרטיב.
19:30 – הגיע הזמן לחזור לטרנינג ולקרוא שירה.

6 Lahav training

את יחידה (הקיבוץ המאוחד, 2011), ספר הביכורים של הילה להב, התחלתי לקרוא לפני יותר משנה. קדמו לכך יותר מעשור שבו עקבתי אחרי פרסומים שלה ב"מטעם" ואז קריאה בעד הבֹקֶר, ספרה השני והנוקב. כבר לא זכרתי למה עצרתי באמצע הקריאה ביחידה, אבל מעבר הדירה אילץ אותי להעביר את ערימת הספרים שלא סיימתי שהתקבעה על השידה ליד המיטה למצב מאונך, על מדף בצד פינת הקריאה החדשה, וכך יכולתי להתבונן מזווית רעננה בכל הספרים שנזנחו לפרק זמן בלתי ידוע.

די מהר נזכרת מה עצר אותי בספר של להב: היו בו כמה שירים כל כך מהממים (ולא כסופרלטיב חיובי אקראי, אלא במובן זה שהם משאירים את הקוראת המומה ואובדת עצות) שהם מקשים על המשך הקריאה, אבל בעיקר שיר אחד באמצע שכותרתו "אפור" מאוד הקשה להמשיך. לא כי תוכנו מזעזע או מרתיע, פשוט כי הוא כל כך טוב ומורכב, שלפתוח את הספר ולקרוא בו פעם נוספת דורש תשומת לב ממושכת, והשיר מבקש למצות אותה לפני שעוברים הלאה. אצרף פה את חלקו השני והקומפקטי יותר, שלדעתי אפשר גם לקרוא בפני עצמו.

7 Lahav grey

המסקנה שלי מהעשור וחצי האחרון היא שהשירה של הילה להב דורשת היכרות איטית וממושכת, ושהמאמץ משתלם. לשירים שלה יש מוזיקה לא קליטה ולא מתחנפת, ויש בהם שקט, כמעט סטטיות, ועם זאת הם מנסחים עמדה תקיפה. יש רעמים וברקים מרעידי עולמות מאחורי מטפורות הרוח והציפורים המורכבות, שבמידה רבה מביעות את המשא ומתן הכרוך בהשמעת קול והשאלה למי הוא נגיש. יש משוררות ומשוררים קריאים יותר כיום, אבל אין הרבה טובים ממנה. ובהחלט מרגש להיתקל בשירה שעוד משלבי התפתחותה המוקדמים אפשר לזהות שהיא הדבר האמיתי. גם היום לא אסיים את הספר, הוא לא נועד להיקרא בבת אחת, אבל צלחתי עוד כמה שירים מעולים.

 

21:00 – הגיע הזמן לשינוי אווירה דרסטי. מעבר לסלון, וכוס תה! וספר שעוד לא קראתי, מתורגם מפרסית.  פיאם פילי הוא סופר צעיר שגלה מאיראן, ומכל המקומות בעולם הגיע דווקא לפה. את הספר קניתי באירוע בחנות הספרים אדרבא, שבו הקריא קטעים מתוך ממואר בכתובים שתורגמו לאנגלית. בתור אישיות, ולא רק בשל זרותו, ניכר שפילי עשוי מתבנית אחרת לגמרי, והדבר מתבטא גם ברומן הקצר אני אצמח ואניב פירות; תאנים (מפרסית: אורלי נוי, רסלינג, 2015). זה רומן סוראליסטי לגמרי, בלי שום יומרה להתנהל לפי כללי הפיזיקה והביולוגיה של העולם שאנחנו מכירים. לפעמים קשה לעקוב אחריו, אבל מה שהספקתי לקרוא באותו הערב היה סוחף אם מתמסרות להשהיית הפיענוח. מעין פירוק של התשוקה ההומוסקסואלית האסורה לשלל דימויים מיתיים עם תפנית מקורית. יש בו קצת מן הז'ורז' בטאיי, קצת מן הברונו שולץ, ובכל זאת הוא משהו אחר לגמרי.

8 Feili living room

 

23:00 – חזרתי אל יחידה בתוספת כרבולית ועוד סוודר. זה ספר לא מכרבל ולא מנחם, אבל שעות הטרום-שינה מחדירות בי קשב נדיר שחבל לא לנצל לטובת עוד כמה שירים.

9 Lahav before bed

 

דווקא במיטה, בדקות המעטות של לפני ההירדמות, אני מעדיפה לא לקרוא. אולי כי זה לא יום רגיל, שבו הזמן העיקרי להתרכז בו בקריאה הוא כשאין כוח לכלום. אני מהרהרת בתועלת של יום כזה, ושמחה שלא הייתה לו תועלת ברורה. סיימתי לקרוא רק ספר אחד, שהתחלתי כמה ימים קודם לכן, ושלושה סיפורים; ופרט לכך התקדמתי בקריאה בשני ספרים והתחלתי לקרוא שני ספרים אחרים. אני קוראת מהר מהאדם הממוצע, אבל האדם הממוצע קורא לעיתים נדירות, וכך או כך זה לא מספק את תאוות הקריאה שלי. אני נאלצת להניח את הנתונים הכמותיים בצד ולשאול רק אם הייתה לי חוויית קריאה מעשירה או לא. ייתכן שהיה מוטב לשחזר את חוויית הקריאה מימי הנעורים במדויק, ולקרוא רק ספר אחד, או רק כמאה עמודים מספר עב כרס, ולהרגיש שזה יום שנוצל היטב, אבל יום כזה לא ישמש חומר לפוסט מעניין. בתקופה הנוכחית כל הימים אינם מנוצלים במידה מספקת, אבל זה כי הסטנדרטים הוכפלו פי כמה. כבר לא מספיק לי להיות אדם קורא באופן כללי, אלא צריך להגיע עם בקיאות בטקסטים מהעבר, להיות מעודכנת במגמות עכשוויות וחוץ מזה גם לפתח טעם אישי מובחן. אבל אני לא רוצה למלא דרישות ולא לנצל ימים, אלא רק לשקוע בקריאה ולהיות מסופקת מכך. אולי יידרשו עוד כמה ימים כאלה (שיתועדו או שלא יתועדו, תלוי באהדת הקהל), אבל בסופו של דבר אשוב להתאחד עם חדוות הקריאה.

9 תגובות


  1. איפה היית. איפה היית. איפה היית. קריאה תסכול מלווה בטון קינה.
    כל כך התגעגעתי. כל כך חסרת לי. עצב אמיתי.
    ואיזו רשומה מופלאה.
    התסכול הקורע את נימי הדם מכך שאי-אפשר להתרכז, להתמקד, לקרוא ברצף ובשצף, הוא בלתי נישא, וקראתי את הפוסט שלך בשקיקה. אולי מן ההרים של מיטבך יגיע הד שיכוונן את הדרך, שיתווה את הפסיעות הראשונות חזרה.
    כמה יפה ונכון ומדויק, הרעיון, ההחלטה, היישום, והרהור שלאחר.
    אנא, כתבי עוד. שכאלה. עדכני.
    וחוץ מזה, כתבי עוד.נקודה.

    הגב

    1. תודה רבה הלנה, תמיד נעים לפגוש אותך פה (:
      בהמשך למסע המצחיק בספר של אורלי קסטל-בלום, קיוויתי להתחיל פה טרנד. שאנשים יניחו את המחמצת ליום אחד וינסו לחזור לקרוא, ולא רק ספר-שניים בשנה שכבר נהיו רב-מכר, אלא ינסו להתוודע לשפע המסחרר שיש לספרות להציע, בשנים האחרונות ובכלל. ואפילו לא צריך ספרייה ביתית גדולה בשביל יום כזה, אפשר להסתפק בכמה ספרים שמעלים אבק ובהמון אופציות חינמיות לגמרי שקיימות ברשת.
      עם זאת, ברור לי שמי שקוראת פוסטים בבלוג שלי ואף גוללת אל התגובות היא משוכנעת שאין צורך לשכנע. אין לי מושג איך לפרוץ מחוץ לבועה, אבל גם את עצמי אני צריכה לעודד לקרוא יותר, וזו מטרה חשובה של הפוסט.

      הגב

  2. מאוד נהניתי מהפוסט ונדדתי איתך מפינות הקריאה, למרפסת, לחורשה ולכלים. אחד הדברים שאני הכי אוהבת בעולם זה לקרוא ספר ברצף, מההתחלה לסוף כמעט בלי להפסיק. זה קורה מעט כי החיים כמעט תמיד מפריעים באמצע ולא כל ספר מתאים לזה אבל כשזה קורה זה כיף גדול.

    הגב

  3. נהנתי מהפוסט ממש. תודה רבה!
    על הדרך הוספתי כמה ספרים לוויש ליסט שלי:)

    הגב

  4. אני לא נוהגת להגיב. עצלנות… אבל משום מה חשה צורך להודות.
    כאילו נתת מעצמך, הקדשת מזמנך, עבור… עבורינו, העלומים?
    אז תודה 🙂

    הגב

    1. תודה לך יעל על התגובה היפה. אני שמחה לכתוב ולפרסם כל עוד אתם פה, גם אם עצלנים או עלומים (: העיקר שקוראים, וכמו שכתבתי בגוף הפוסט, גם עצם הקריאה היא לא מובנת מאליה.

      הגב


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *