יומן קריאה אקראי בספרות צ'כית

אני עדיין באמצע הקריאה ברומן הגרזן של לודביק ואצוליק כך שלא יהיה הוגן להגיד משהו פסקני על הספר עצמו, אבל חוויית הקריאה מעוררת בי הרבה מחשבות. זו לא קריאה פשוטה, אבל סוג קריאה שבריא לאנשי ספר לנקוט לפחות אחת לתקופה, כדי לאמן את שרירי ההתוודעות לבלתי מוכר.

the axe
העניין הוא כזה: רק עכשיו, כששאלתי מהספרייה ספר שמעולם לא שמעתי עליו ואפילו תמונה הגונה של הכריכה שלו קשה למצוא באינטרנט, נזכרתי שפעם הייתי עושה את זה הרבה. בגיל ההתבגרות, למשל, שנים שבהחלט עיצבו אותי בתור קוראת, הייתי בוחרת דווקא ספרים שמקשים עליי, שדורשים התעכבות רק כדי לצלוח אותם עמוד אחר עמוד, לרוב בתרגום מיושן. הייתי קוראת ככה אז כי האמנתי שלעבור משוכות כאלה יחשל את האינטלקט שלי, ישמש נוגדן לחינוך המנוון שקיבלתי בבית הספר ויהפוך אותי לעל-אדם (אכן, התעכבתי אז גם על דפים רבים בכתבי ניטשה). כשהגעתי לאוניברסיטה, המקום שבו סוף-סוף התבקשתי לקרוא הרבה ולעומק, קיבלתי מפתח להרבה יצירות ספרות "קשות". למדתי פרשנויות ספציפיות שנשמעו לי מסתברות, ולמדתי גם איזה מידע חוץ-ספרותי עוזר להבין יצירת ספרות. למדתי גם לתחם את סוג הספרויות שנגיש לי ואת זה שלא, ומפאת קוצר הזמן, התרכזתי בספרויות בשפות שאני יודעת, מתקופות שמוכרות לי ומתרבויות שאינן זרות לי. זה לא סוג קריאה רע, כי בכל יצירה עדיין יש זרות שמחכה להתגלות. אבל רמת הנגישות גבוהה יחסית, וזה מה שהיה לי זמן ואנרגיות לקרוא בעשור ומשהו האחרון.
עכשיו, אמנם עדיין אין לי זמן לקריאה המשוטטת ונטולת נקודות האחיזה שסיגלתי לעצמי בגיל ההתבגרות, אבל אני מתגעגעת לחוויה הזאת ורוצה שמילים יתווכו לי משהו חדש, משהו רחוק. אז עשיתי הפסקה מספרות אמריקאית עכשווית אלגנטית ומהודקת, ומספרות ישראלית שמדברת בשפה שאני מכירה באופן הכי אינטימי, וגם מהספרות הגרמנית וספרות היידיש שלמדתי לקרוא באקדמיה ואפילו מהספרים היותר מרחיבי אופקים שאני קוראת בכל שנה לכבוד אוגוסט, "חודש נשים בתרגום" (כי גם הם מתווכים לעילא, במידה שאני אסירת תודה עליה אבל גם נוטלת ממני את התחושה שאני קוראת בטריטוריה בלתי מוכרת) – והחלטתי לממש תשוקה עמומה לספרות צ'כית, תשוקה שמעולם לא ליביתי, כי זה לא היה כדאי.
כאמור, אני קוראת את הגרזן. ניגשתי אליו כי בזמנו אהבתי את ההומור הייחודי והאפל של לודביק ואצוליק בחזירי הים, ספר שתורגם לעברית לא מצ'כית אלא מגרמנית בידי צבי ארד, וקיים בכל חנות ספרים יד שנייה כבר כמה עשורים בעקביות כה מדהימה שאני מתקשה להאמין שנותרו עותקים גם בבתי הקוראים העבריים. הגרזן יצא לאור בצ'כית ב-1966. התרגום לאנגלית שאני קוראת מאת אנדרה דויטש הוא מ-1973, ולא מצוין אם הוא תורגם ישירות מצ'כית או דרך תרגום מתווך.
הגרזן מסופר מפי עיתונאי שחי בפראג וחוזר אל נוף ילדותו בכפר במורביה, ותוך כדי כך נזכר בשנות מלחמת העולם השנייה ואחריה, באביו ובצ'כוסלובקיה הקומוניסטית בראשיתה. לפי התיאור הזה הוא נשמע כמו רומן שמרני על אודות הילדות והבגרות, המלחמה והשלום והמתח הבלתי ניתן להתרה בין העבר להווה. מבחינת הנושאים אולי כן, אבל גם בלי תפניות עלילה מקוריות (עד כה לפחות, כאמור אני מרשה לעצמי לכתוב על הרומן לאחר שקראתי רק כמחצית ממנו) יש בו הרבה הפתעות: בכיווני המחשבה של המספר, בסוגי הטקסט שמרכיבים את הרומן (למשל צרור מכתבים ששלח אביו של המספר משהותו בפרס) ובעיקר בנקודת המבט ובחיבורים הבלתי שגרתיים של ואצוליק בין דבר לדבר.

כאן ראוי לספק דוגמה, אז להלן שבר פסקה על חזרה לנוף הילדות, קטע שמתפתח יפה בצד הטבע האנושי והלא אנושי:

“In my pocket I carried four apples, on my back a rucksack and from the station old Mrs Ovesna was pulling a handcart loaded with firewood. She is thinking what a big shot I have become, and I am not sure whether I have or not, because the big shots keep shifting further and further away from us, until in the end those at the top must find a dreadful emptiness gaping over their heads, and that is perhaps this freedom. For my part, there is no need to be there, I can imagine it well enough. My salvation is the feel of warm dust under my feet, a sensation which comes back to me as surely as this reflex of mine is sure: going through the gate, I throw an eye at our window to see if I have managed to get away unnoticed; I get a kick out of that. When that happened, a diesel train always came rolling out of the tunnel that is as old as I am” (pp. 43-44).

ההפתעות האלה מערימות קשיים אך גם מענגות, אם כי תוך כדי הקריאה מתעוררים לא מעט קשיים אחרים: האנגלית של התרגום מאתגרת; הרקע ההיסטורי לא מוכר לי היטב; יש לי הרגשה שאני מפספסת הרבה רמיזות חשובות בגלל היעדר היכרות מספקת עם התרבות הצ'כית והיעדר חומר בנושא שבעבור ספרים אחרים התרגלתי למצוא בעמוד החיפש הראשון בגוגל; אין הקדמה או אחרית דבר מאירת עיניים; וחוץ מזה, בהיותי טיפוס אורבני ממדינת ישראל הסלולה למשעי, קשה לי להתמודד עם כמות הטבע ובעיקר העצים שיש ברומן הזה. כל כך הרבה עצים מסוגים שונים ואוצר מילים שלם שזר לי, פעילויות שקשורות בעצים, בולי עץ – אה, ומטפורה אחת מרכזית של גרזן, שבוודאי עוד לא הבנתי במלואה.
אבל זה בדיוק סוג המטפורות שאני אוהבת – מטפורות שהן כמו מקווה מים גדול שאין לך גישה אל קרקעיתו, וטוב שכך. וכך אני גם אוהבת לקרוא, במסע צלילה שאינני יודעת מה היעד שלו ולאיזה עומק אוכל להגיע. גם אם זה תובע יותר מאמץ וזמן, אני מקווה שחלק גדול יותר מתפריט הקריאה שלי יהיה כזה, כדי להישאר אשת ספר בריאה ולא שבעה מדי מספרות נגישה ומוכרת. אני עוד לא יודעת אם אני ממליצה לקרוא את הגרזן דווקא או ספר אחר שנשלף ממרחק של לפחות כמה עשורים וממרחק תרבותי ניכר. אני יודעת שעוד גדול עליי לתווך את הקריאה שלו לקוראות פוטנציאליות אחרות. אבל אני כן רוצה להדגיש שלפעמים צריך לקרוא על בטן ריקה, כלומר לקרוא בלי ידע מוקדם ובלי שיקולי כדאיות, לקרוא כדי לחוות מה הטקסט כשלעצמו יכול לעורר בנו וללמד אותנו. בקיצור, אני מציעה לא סתם לגוון את תפריט הקריאה עם ספר שונה, אלא לגשת לקריאה עם מינימום כוונות: קראו ספרים של לודביק ואצוליק או מישהו או מישהי אחרת שלא שמעתם עליהם מעולם ואין לכם סיבה מסוימת לקרוא – קראו ספרות לא כדאית.

[Ludvík Vaculík, The Axe, trans. by André Deutsch, Harper & Row 1973 [1966

ולנסיעה הבאה: אם טרם קראתם את חזירי הים, הזמינו עותק שלו מחנות יד שנייה, או חכו שאלה ייפתחו לשיטוט ומצאו באחת מהן עותק במחיר של כוס קפה או עודדו את המו"ל העברי להוציא הדפסה מחודשת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *