למה לדבר על אהבה כשאפשר לדבר על כסף

בדיונים תאורטיים בנושא "מערכות יחסים במאה ה-21 – האומנם?" אני נוטה לסכם זאת כך: שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה, אבל אני לא מבינה איך אפשר להיות פוליאמוריים בלי להיות מובטלים. לא, באמת, כשעובדים במשרה מלאה, איך אפשר לפנות זמן ואנרגיה נפשית לקשר רומנטי עמוק עם יותר מאדם אחד? גם בתור מי שיחסית גמישה תעסוקתית, אני מבחינה שעד כמה שהייתי רוצה לחשוב שהזוגיות שלי היא חד-פעמית ומעוצבת בידי רגשות אותנטיים בלבד, היא מתנהלת במידה רבה על פי תכתיבי היום-יום הקפיטליסטי: הזמן שמבלים יחד שמור בעיקר לסוף השבוע, ולערב אם לא חזרנו עייפים מדי מהעבודה ואם לא נשארה עבודה לעשות מהבית. מגורים משותפים הם ברירת המחדל כי זו אופציה זולה יותר מלגור לבד, ודירות שותפים פחות נהוגות בגילנו. וזה עוד בלי לדבר על יחסי מגדר ולמה הפטריארכיה כובלת אך גם משאירה את המונוגמיה כאפשרות בטוחה להתגוננות מהאימה שהיא, במקרים רבים מדי, כל שאר הגברים. עזבו, עדיף להתמקד בקפיטליזם. למעשה היום-יום הקפיטליסטי לא מיטבי אפילו לזוגיות מונוגמית סטנדרטית, ואנחנו סובלים ממחסור קבוע בזמן משותף ובספונטניות כי בשביל להרוויח מספיק לקיום מינימלי צריך להיות נשואים לעבודה. סגר הקורונה האחרון היה פינוק נדיר מהבחינה הזאת – הפסקות צהריים משותפות בסלון בצל העבודה בלעדית מהבית, ותוספת של הרבה שעות בכל שבוע שאחרת היינו מבלים באוטובוסים, בדרך לעבודה (וכל הטוב הזה כמובן במחיר של אובדן החיים הנפרדים, הקשר הקרוב עם החברים והמשפחה וערעור היציבות הגלובלית).

אז כן, אני מתעניינת במערכות יחסים אלטרנטיביות, אבל בעיקר תיאורטית, וכדי לברר אם למערכות יחסים לא שגרתיות יש פרקטיקות שאפשר לאמץ בזוגיות הדי שגרתית שלי. זו אחת הסיבות שניגשתי לקרוא את Conversations with Friends מאת הסופרת האירית סאלי רוּני (אמור לצאת תרגום שלו לעברית, אבל לא יכולתי להתאפק), כי הבנתי שמדובר ברומן שחוקר את האפשרויות האלה.

מדובר ברומן הביכורים של רוּני, שיצא לאור ב-2017, כשהמחברת הייתה בת 26 בלבד. בקצרה, אפשר לומר שהוא עוסק באנשים צעירים, רובם אפילו יותר ממנה, ובוהמיינים, שמתחבטים במעין מרובע אהבה דיסקרטי ומתוחכם בדבלין של היום. פרנסס ובובי הן שתי סטודנטיות שהיו זוג בתיכון. אחר כך הן נשארו חברות טובות, והחלו להעלות מופעי ספוקן וורד משותפים; ניק הוא שחקן, ומליסה היא צלמת וכותבת עצמאית. שניהם בשנות השלושים לחייהם, והם אמנם נשואים כבר כמה שנים אבל יש דברים בגו.

הסיבה האחרת למשיכה שלי לרומן הזה הייתה שרציתי לקרוא משהו קליל. עברו עליי, ולמעשה עלינו כזוג, שבועות מתישים נורא, ואמנם אני לא אוהבת לקרוא סיפורי אהבה, אבל זו הרי תמה נהוגה בסוגות הקלילות, שהרי נהוג למקם את האהבה במקום נמוך יותר בין השאלות הבוערות של הקיום האנושי, ובוודאי מתחת לכלכלה. קראתי את Normal People, הרומן השני של רוּני, ונהניתי ממנו הרבה יותר משהייתי מצפה בהתחשב בעובדה שגם הוא עוסק בסיפור אהבה, והצפייה בסדרה שנעשתה על פיו עוררה בי הערכה מחודשת לעומק הפסיכולוגי של המחברת.

ההתנסות הקודמת שלי בספרות אסקפיסטית מבדרת הייתה שבוע קודם לכן, כשהאזנתי לצרבת של נורה אפרון. גם הרומן הזה מ-1983, שמבוסס על חייה של אפרון, עוסק בריבוי פרטנרים. אם כי בדפוס יותר מוכר: רייצ'ל המספרת נמצאת בחודש השביעי להיריון כשהיא מגלה שבעלה מנהל רומן עם אישה גבוהה להכעיס, ולמרבה המבוכה רייצ'ל מתקשה להפסיק לאהוב את בעלה על אף שהוא בוגדני. קראתי לא מעט המלצות על הספר הזה מחובבות צ'יק ליט, והרי נורה אפרון היא מבשרת ידועה של הז'אנר, או אולי אחת מההוגות שלו, ובפירוש מחלוצות הקומדיה הרומנטית – עוד ז'אנר שנוטים להמליץ עליו כדי להשכיח את העולב בחיים.

יש לי בעיה עם מה שנקרא "ספרות ז'אנר" באופן כללי, כי אני רוצה לחשוב שאני תמיד קוראת ספרות שוברת תבניות ומוסכמות. וספציפית המונח "צ'יק ליט" מעליב אותי, כי לא נוח לי עם העובדה שהז'אנר שאני קהל היעד המובהק שלו גם נחשב לנחות. אבל יש משהו כיפי באי-נוחות המוסרית הזאת שהיא בסופו של דבר נוחות, כלומר בצריכה של תכנים מוכרים אך ארוזים יפה ומתובלים בסוכר, ובדבקות בנקודת מבט פחות או יותר זהה לשלי (על פי ערך הוויקיפדיה על הסוגה, לא רק שצ'יק ליט עוסקת בנשיות המודרנית, אלא היא גם עושה זאת מבעד לעיניהן של צעירות הטרוסקסואליות לבנות ואורבניות).

לא נהניתי מצרבת, גם אם יכולתי להעריך את המסר שאולי היה חתרני בשנות השמונים: נישואים הם לא עסקה משתלמת גם לאישה מודרנית ועצמאית. ההשוואה בין אפרון לרוּני אולי לא הוגנת בגלל מרחק הזמן וההבדל ביומרות, ואולי גם המטרות שונות: אפרון לא ביקשה לבקר את מוסד הנישואים אלא בעיקר לפרוק זעם, דבר ראוי כשלעצמו, ונראה שעם הפריקה אמור להגיע הקתרזיס המענג. לכתיבה של אפרון יש ניחוח של פאן בזכות הסגנון הזריז והשנון, אבל תוך כדי ההאזנה לספר (שבגרסתו המוקלטת היה מהנה ולו רק בזכות הקריינות של מריל סטריפ) בעיקר הרגשתי ספוגה במרירות של הגיבורה ורוצה לדחוק בה לא רק לעזוב את הבעל הנואף לטובת חיים נסבלים, אלא גם להפסיק לחשוב שהיא תהיה אבודה אם לא תמצא בעל אחר מיד אחר כך.

סיבה אחת שבגללה אהבתי יותר את Conversations with Friends היא כי סאלי רוּני יודעת לייצר סביבות שנעים לשהות בהן, בין שזו דירת סטודנטים חמימה או וילה בדרום צרפת, וגם אם האווירה בהן מתוחה, הסיטואציות החברתיות שהיא ממקמת בהן תמיד נשמעות אטרקטיביות. אצל נורה אפרון, למרות היומרה להציג גלריה של דמויות אנינות, טוב הטעם מתבטא בעיקר במתכונים שמשובצים בגוף הספר (מהם נאלצתי להתעלם בתור טבעונית וגם מתוך חשד בסיסי כלפי אוכל אמריקאי). הסביבה של צרבת היא לא כזו שהייתי רוצה לשהות בה לאורך זמן, אלא היא סביבה קלאוסטרופובית מלחיצה של רכילות הרת גורל וטיסות תכופות בין ניו יורק לוושינגטון. למרות הרושם של חיי מותרות זוהרים, כל מה שהתחשק לי להגיד לגיבורה של צרבת היה שתפסיק לזהם את כדור הארץ, ושתנסה לשבת כמה שעות ברכבת ולהירגע במקום לנסוע הלוך ושוב, הרחק מהבעל ובחזרה אליו.

אבל יותר מכול, ההשוואה בין השניים הזכירה לי שאני עדיין לא כל כך אוהבת סיפורי אהבה. כלומר, אהבה זה לא משעמם, אבל כל עוד מניחים אותה בהקשר ומתבוננים איך היא מגיבה לשאר הרכיבים של חיי אדם. רוּני בודקת שוב ושוב איך האהבה מתעצבת ביחס למעמד כלכלי וחברתי, לתדמית ולפער בין מה שאדם מרגיש ובין מה שהוא אומר שהוא מרגיש. ב-Normal People הסוגיה המעמדית תופסת מקום מרכזי, אבל גם ברומן הביכורים הזה היא זוכה לטיפול מיוחד. למשל, מצאה חן בעיניי מאוד המורכבות בייצוג של פריבילגיות, ויכולתי להזדהות היטב עם הפרקים שבהם פרנסס, המספרת, אמנם יכולה ללמוד באוניברסיטה על חשבון ההורים אבל אין לה כסף לאוכל (ופחות עם הקטע שבו שכר סופרים מפרסום בכתב עת הוא סכום נכבד שאמור לקיים אותה לתקופה, אבל נו, אירלנד).

בצרבת הגיבורה אמנם מביעה חרדות כלכליות מגירושין, אבל באורח בומרי להפליא, היא לא מתקוממת על כמות העבודה והכסף שצריך להשקיע בשביל לשרוד בתור אם יחידנית, אלא מביעה חשש מכל ירידה מרמת חיים שהיא מלכתחילה גבוהה מאוד. לא רק כסף עניין אותי בקריאה בשני הרומנים הכה שונים האלה, אלא יותר השאלה איך לנהל יחסים אינטימיים במסגרת המערכת החברתית והכלכלית הנתונה. אפרון כן עוסקת בשאלות האלה, ובין השורות יש קריאה ברורה לנשים אמנם לא להרוס את המערכת מן היסוד, אבל כן להפסיק לאכול ממנה כל כך הרבה חרא. אצל רוּני אהבתי דווקא את היעדר המסרים הברורים, גם אם היא נוטה לתחוב מניפסטים בפי הדמויות שלה. אף שיש בו העדפה מובהקת לשמאל כלכלי וחברתי, Conversations with Friends אינו מדגים חיים שראוי לחיות או מזהיר מפני חיים אחרים, אלא שוהה בתהליך החיפוש. עמדה זו מעניקה לרומן את המורכבות והנועם שמשמנים את גלגליו.
הדמויות של רוּני גם מודעות לעצמן עד כאב, לפעמים אולי במידה מתישה, אבל בהיית הפופיק שלהן לפחות נעשית בלשון אלגנטית ומלאה בתובנות שמיהרתי למרקר בגרסה הדיגיטלית. לפעמים הדמויות בספר תוהות אם הן באמת כל כך פרוגרסיביות, או שהן סתם בוגדניות אך מנוסחות. התשובה לא חד-משמעית. כשהעליתי פוסט על Normal People, הקוראת מיכל זכריה הגיבה בקישור לטקסט מרתק שכתבה על שני הספרים של רוּני, ובו היא מנסה לנתח את המשמעות החברתית של הדיון באהבה. אני פחות מזדהה עם הניתוח של רומן הביכורים כבעל מסר אופטימי, אבל העובדה שהוא שוהה בתהליך החיפוש היא כבר אופטימית יותר מהדקורום הנוקשה שמונח בבסיס הצ'יק ליט. אולי כאן ההבדל בין כתיבת ספרות יפה שבמקרה נעשית בידי סופרת אישה ובין כתיבה שמשווקת לנשים כמוצר צריכה: הראשונה עוסקת באפשרויות, בין שבניסוח של אפשרויות חדשות ובין שבהמחשה של היעדרן, ואילו השנייה תימנע מערעור הסדר הקיים.

הרבה זמן לא קראתי רומן קלאסי בסגנון המאה ה-19, עם דיאלוגים ארוכים על שאלות קיומיות וישיבה בטרקלינים. חבר שקורא עכשיו את אנה קארנינה (בינתיים זה, והעובדה שקיבלתי את התרגום שלו ליידיש במתנה, זה הכי קרוב שהגעתי לקריאה ברומן של טולסטוי) דיווח שהרומן נשאר רלוונטי בזכות הוויית הטרקלינים – המקום שבו כולם נפגשים ומתכתשים על הסוגיות הבוערות, כלומר מקום כמו פייסבוק וטוויטר. אפשר לשער במידה לא מבוטלת של ביטחון שההעדפה שלי לסאלי רוּני על פני נורה אפרון היא פשוט עניין דורי, ואולי גם גאוגרפי. אבל אף שרוּני ממותגת בתור סופרת מילניאלית מובהקת, אפשר לטעון שהיא מחזירה עטרה ליושנה ופשוט כותבת ספרות טרקלינים המותאמת למאה ה-21. אני מעריכה את זה מאוד, כי אפילו שאני נמשכת יותר לספרות עכשווית, לפעמים היא מונולוגית מדי לטעמי.

הנה דוגמה לנושא ששב ועולה בטרקלינים של Conversations with Friends לסוגם, שמתגלמים בו היטב הן ההתבוננות הפסיכולוגית המדויקת של רוּני והן הכישרון שלה לזיהוי דינמיקות חברתיות: סוגיית האותנטיות. המספרת עסוקה במיוחד בפער בין הרגשות שהיא מחצינה ובין הרגשות שלה בפועל (כך רוּני ממחישה יפה את הפער בין אהבה לחיזור), ובמשא ומתן בין מה שטבעי ומה שאינו טבעי ביחסים רומנטיים. זה משא ומתן לא פשוט. למשל, פרנסס מבינה שאמנם טבעי להביט באדם שאת נמשכת אליו אבל גם רצוי להתעלם מנוכחותו – כלומר צריך להימנע מאותנטיות, בייחוד בסיטואציה של ניהול רומן מהצד. ומצד אחר, מוסכם שהאותנטיות היא מעלה מוסרית, וחוץ מזה היא הכרחית בכל הנוגע לתשוקה.

הטרקלין אצל רוּני הוא לעיתים סלון ממשי, אם כי לרוב הנוכחות בו יותר מצומצמת – העשירים של היום הם לא מה שהיו פעם. לאף אחד אין זמן לעשרות אורחים מדי ערב, וגם הבתים התכווצו משמעותית מאז העידן שבו אנשים יכלו להיות סופרים ולחלטר כבעלי אחוזה. הטרקלין של רוּני הוא לעיתים בית קפה שהשהייה בו מוגבלת בזמן כי שוב, למי יש כסף. ובמובן היותר רחב, הטרקלין הוא גם מרחב וירטואלי בלתי מחייב של מיילים והודעות טקסט עם הקפדה רופפת על כללי הכתיב, וגם מקום לרגל בו אחרי מושאי אהבה כמוסים (למרבה המזל, היא לא הפכה את המדיום החדש לנושא בפני עצמו. וגם כאן יש לה יתרון ברור על אפרון). הדגש הוא על קיום השיחות, כמו שכותרת הרומן רומזת, ועל הריקוד המשותף של נקודות המבט, שבו הן מתעצבות ביחס זו לזו וזו למען זו. גם אם רומן הביכורים הזה אינו פוליפוני במובן המקובל, ונקודות המבט הן של דמויות מרקעים דומים שמתמצאות באותו סוג שיח, הוא מרתק ומזמין בדיוק מפני שמועיל ונעים לפתח עמדות תוך כדי שיחה.

 

Sally Rooney, Conversations with Friends, Faber & Faber, 2017

 

ולנסיעה הבאה: ועכשיו לז'אנר אחר לגמרי: ארנה קזין היא כותבת יחידה במינה בתור מסאית עברית, וספציפית באזור המסה האישית, ז'אנר שעוד לא ממש יובא לכאן. במסגרת הדיון על האפשרויות ביחסים אינטימיים היה לי חסר ההיבט הקווירי (וזו גם אחת הביקורות המתבקשות על רוּני: הרומנים שלה אמנם גדושים במסרים פרוגרסיביים, אבל כוללים כמעט אך ורק ייצוגים הטרונורמטיביים של יחסים), ולאחרונה נתקלתי במקרה במסה של קזין מתוך האסופה קפיטליזם ומגדר: סוגיות פמיניסטיות בתרבות השוק. קזין כותבת על היעדר הגבריות במשפחה לסבית ועל האמצעים שהקפיטליזם מספק כדי להחליפה, אבל לא מצמצמת את הדיון לכדי עזרה בתשלום במשק הבית והיריון מתרומת זרע. מוצא חן בעיניי בה, כמו בכתיבה של רוּני, שעל אף הניסוח המזוקק של החוויה, היא לא מספקת מסקנות חד-משמעיות, אלא מביעה אי-נוחות שקשה לכלול במסרים פוליטיים ובעיקר ממחישה אפשרויות והיעדרן באופן נהיר ומעניין לקוראות וקוראים מכל נקודה על הרצף המגדרי.