זה לא כל כך נעים לראות אוטובוס ריק – האומנם?

לכאורה זו שעתם הגדולה של הבלוגים הספרותיים. כולם ספונים בביתם, משוועים לבידור מגוון, ובהם אנשים שאף יעזו לנקוט אמצעים חריגים ולקרוא ספר. אבל מה דינו של של בלוג על הספרות והמרחב הציבורי כאשר המרחב הציבורי הולך ומתרוקן? האם מרחב ציבורי דליל באנשים או ריק מהם הוא עדיין מרחב ציבורי, או שמא רק ארכיטקטורה אובדת עצות? האם ההתרוקנות של המרחבים הציבוריים היא דווקא הזמן הכי טוב לחוות אותם? להכיר אותם מקרוב? לקרוא בהם?

אתמול נסעתי בקו 7 החביב כנראה בפעם האחרונה לתקופה הקרובה. מי יודע, אולי בכלל לא אשתמש בתחבורה ציבורית עד שוך המגפה. בנסיעה קראתי כמה עמודים מתוך רומן זריז וקולח, הרגשתי נינוחה להפליא לאור העובדה שגם בשעת העומס של החזרה מהעבודה, כל נוסעת זכאית להתרווח בזוג מושבים משלה, ויש להודות שהתמוגגתי ממיעוט הפקקים, מהיעלמותם של נחילי התיירים ממרכז ירושלים ואפילו מהיעדר תוכניות היציאה לערב.

החיים שלי לא כפופים לשינויים גדולים בעקבות המצב החדש – לא יצאתי לחל"ת אלא די להפך, יש לי יותר עבודה מאי-פעם, ואני אסירת תודה על כך שאני יכולה לעשות אותה מהבית (ואולי רק עושה אותה בבהילות יתרה מחשש שעם המשבר הקרוב, העבודות הבאות יאחרו להגיע); אין לי ילדים שצריך לאלתר עבורם חינוך ביתי; ואת הנסיעות שלי בעולם מיציתי בשנה שעברה, תודה לאל. מתבקש שאכתוב פה יותר, עכשיו שקריאת ספר יכולה להיות המאורע המסעיר ביותר של יום בבידוד, אבל בינתיים לי אישית אין לי יותר זמן לקרוא או לכתוב מבעבר. אף על פי כן, אני מרגישה שההאטה הקולקטיבית מחלחלת גם אליי, או לפחות הרצון שלי להשתתף בצדדים הנעימים שלה גדול כל כך שאני כבר מתחילה לנסח כוונות לתקופת ההשבתה החלקית שרק התחילה, או להשבתה היותר מוחלטת שעשויה להגיע.

למשל, הייתי רוצה לחזור לקרוא ספרים אחד-אחד, ולא עשרה במקביל כדי לעמוד בקצב המשוגע של השוק; לכתוב מכתבים לחברים רחוקים יותר ופחות; לנסות להירתע פחות משיחות טלפון; לגלות דרכים חדשות לבנות אינטימיות, בין שבמשק בית זוגי וסגור הרמטית מדי ובין שבתוך הקשרים שעומדים להצטמצם למכלול הדברים שיש לנו להגיד זה לזה, עירומים מהסחות דעת; לטייל בחוץ, לבד או בזוג; לשים לב לא רק למה שחסר לי בתקופה הזאת, אלא גם למה שאני מבינה שאפשר לחיות היטב גם בלעדיו; לכתוב, אבל לא בגניבה ובשולי הימים, אלא ממש להקדיש לכך ערבים שלמים, ימים, אפילו חודש אם בכל זאת תיפול עליי חל"ת ארורה אבל גם קצת מבורכת.

ואגב כתיבה, אין לי ספק שהרבה מנצלים את הזמן שהתפנה לכתיבה, ומעבר לזה שבגדול אכלנו אותה, אני יכולה רק להביע משאלה שלאחר המשבר (אם ענף הספרות אכן ישרוד אותו) יתפרסמו סוגי ספרים מגוונים שנוכל להתעודד בהם בתקופת השפל המתרגשת עלינו. להלן רשימת בקשות שאפשר להעתיק, להמשיך ולהאריך עם בקשות משלכן ולהפיץ בקרב סופרות וסופרים, או כאלה שעדיין אינם סופרות וסופרים אבל חיכו לשעת כושר:

רומן מכתבים אולד-סקול עם עושר עלילתי (אך כזה שממוקם במאה ה-21. בואו נעורר השראה בכותבי מיילים עצלים)

פרקי התבוננות מעמיקים (אבל לא רק התבוננות בעצמכם, יא מילניאלז רקובים. טוב? אני רוצה התבוננות חדשה בעולם ובזולת)

הרומן הישראלי הגדול (כי הגיע הזמן שיהיה אחד כזה, גם אם זו לא שעתם של רומנים גדולים או של ישראלים)

מחזור מעשיות מודרניות עם סיפור מסגרת של חבורה הנמלטת מהמגפה לאתר מרוחק וקסום (מי אמר "הדקמרון" ולא קיבל?)

ספר בישול ביתי במיוחד (כי צריך פתרונות יצירתיים לקטניות שאגרתם)

רומן זומבים קליל (לא יודעת, פשוט בא לי שיהיה כזה. ואם אפשר, שמישהו שם יאכל את המוח של ביבי ויספר ממה הוא עשוי. אבל בלי דיסטופיות בבקשה)

ספר ילדים שמחנך לשמור על המרחב האישי לא מתוך פחד, אלא מתוך כבוד (כי בעתיד יהיו הרבה יותר אנשים מסביב, וכולם ימרפקו אותי באוטובוס)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *