ביקור בוורשה ובמחילות הזמן

מורנוב, הרובע היהודי ההיסטורי בצפון ורשה, לא זר לי. לפני שנתיים התאכסנתי בו במעונות הסטודנטים שברחוב זמנהוף, ממש מול הכניסה למוזיאון POLIN, המוזיאון היהודי החדש והמרשים. מתבקש להזכיר כאן גם את התוואי של גטו ורשה שמצוין במקומות שונים ברובע הזה, והנה אני עושה את זה, אבל בזהירות. הסיבה לכך כרוכה בסיבה שלשמה הגעתי לוורשה באותו קיץ ב-2017: כדי ללמוד יידיש באחד המקומות האחרונים שבהם השפה הייתה הכי חיה ושימשה במגוון הכי גדול של שימושים. המוטיבציה הייתה להכיר את העבר החי, במקום להתאבל על מה שמת. הרי למעשה העבר הוא תמיד חי ותמיד מת, במובן זה שנקודת המבט שלנו ביחס אליו תמיד תהיה אחרי סיומו, אחרת לא נגדיר אותו כעבר. השרידים שלו עשויים להשתמר בדרגות הצלחה שונות, ועל כך אפשר להביע צער. אבל העבר הוא משהו שאין ספק שהיה, ואין ספק שהיה חי, ויש לשמוח על כל הזדמנות לגשת אליו ככזה. ספר העיון המאוד מיוחד של בני מר, סמוצ'ה: ביוגרפיה של רחוב יהודי בוורשה, מספק הזדמנות נדירה כזאת.

smocza

סמוצ'ה הוא אחד הרחובות ברובע מורנוב, ויהדותו אינה מוטלת בספק. כפי שמר מתאר בספרו, שם הרחוב נהפך לשם נרדף לסוג מסוים של יהודים, עניים ומוזנחים ובמובהק יהודים, דוברי יידיש ורבים מהם שומרי מצוות בדרגות שונות, אחדים מהם פושעים בדרגות שונות.  אולם הספר הזה אינו מסתפק בסקירה של הדעה הפופולרית על סמוצ'ה והאנשים הרהוטים שהביעו אותה, אלא הוא פרי מאמץ ייחודי להכיר את העושר של הרחוב מבפנים באמצעות ההיכרות עם תושביו הפשוטים, ייִדן פֿון אַ גאַנץ יאָר אפשר לומר, ועם היום-יום שלהם, בייחוד בתקופה הנפיצה שבין שתי מלחמות העולם. באמצעות חקירה של מקורות מגוונים ובהם עיתונות היידיש והעיתונות הפולנית, ראיונות עם תושבים לשעבר שעודם בחיים, יצירות ספרות וספרי טלפונים, מר מספק תשובות לשאלות שלא ידעת שצריך לשאול על העבר. רובן שאלות פרטניות על הדיירים ברחוב סמוצ'ה 1, 2, ועד 62. אבל הוא גם מספק תשובות לשאלה הגדולה יותר שרובנו לא טורחים להעלות כי נדמה לנו שהתשובה ידועה: מה לעשות עם העבר?

בראש ובראשונה, ברור מהספר מה אי אפשר ומה לא כדאי לעשות: לא לשחזר ולא לחיות מחדש, לא למצות אותו באבל ולא להציג אותו בתור אידאל. אלה דברים שחשבתי עליהם במשך השהות שלי בוורשה לפני שנתיים, וגם עכשיו בקיץ 2019, כשחזרתי לשם לביקור קצר אך עמוס בחוויות והרהורים. בפעם הזאת באתי לבקר חברה שהכרתי כשחלקתי עימה חדר במעונות בוורשה אי-שם ב-2017, ומאז השתקעה בעיר. הקשר בינינו תמיד התנהל ביידיש, וכך גם בביקור הזה, שבו הרגשתי שמוזר אך טבעי לי להתהלך ברחובות ורשה ולדבר יידיש אקדמית ושבורה מעט שאיש מיהודי פולין מעולם לא דיבר. עצם הדיבור ביידיש בתוך ורשה של 2019 נודף ניחוח של מעשה שחזור, ועם זאת זה מעשה שמכיר באי-האפשרות של החייאת העבר.

ורשה עצמה היא עיר שחלק קטן ממנה משוחזר, חלק הרבה יותר קטן ממנה השתמר, וברובה היא חדשה לגמרי. מבחינה פרקטית, זו תוצאה הגיונית של ההרס הפיזי הניכר שעברה העיר לאחר מלחמת העולם השנייה ומרד ורשה (שבעשורים האחרונים מקבל תשומת לב והנצחה נרחבת בפולין, כולל עמידה בצפירה, ואילו בישראל לעיתים נדירות טורחים להזכיר שהתקיים  מרד נוסף מלבד מרד גטו ורשה). מבחינה רוחנית, מפתה להסתפק במבט מלא כאב לאחור ולסכם אותו בכמה אנדרטאות מפוארות. אבל הצער הוא רק מימד אחד של ההתמודדות עם האובדן, וחובה להשלים אותו בהתבוננות בדבר עצמו שאבד. דווקא המחיקה הפיזית הגורפת שעברה ורשה צריכה לעורר מוטיבציה להכיר את העבר לפרטי-פרטיו, וזו אחת המשימות של בני מר בספר זה.

לאחר צפייה בסרטון נדיר מ-1934 שמופיע בו הבזאר הישן ברחוב סמוצ'ה, מר מתמקד בדמותו של ילד משעשע אחד, ומשווה אותו לילד אחר מיהודי ורשה:

"מבין כל הילדים של גטו ורשה, ילד אחד ויחיד הצליח לעבור במחילות הזמן: הילד הנושא את ידיו בתמונה הידועה מחיסול הגטו. אני מבקש אפוא, וזו בעצם אחת המשאלות בספר זה, שגם הילד המחייך בסרטון של הבזאר בסמוצ'ה, הילד שמזמין תשומת לב ומתאמץ למצוא חן, הילד מן הבזאר השוקק חיים, ייחקק בזיכרון ויאומץ על ידי מישהו בעתיד כלשהו" (עמ' 139-138).

אלא שפרויקט הזיכרון בספר זה לא נועד רק לחקוק את רגעי השמחה והמשובה בצד רגעי הצער והחורבן, אלא פשוט להביט על העבר כפי שהיה בהיותו הווה, ולא כסיום של דבר-מה שלא ישוב עוד. תמונות מעטות וצילומי מודעות מעיתונות היידיש אמורים להחיות את הביוגרפיה של רחוב סמוצ'ה, אבל בעיניי הפעולה שהשיגה את המטרה הזאת יותר מכול הייתה הכינוס של שלל הסיפורים הקטנים של תושבי הרחוב אל פרקי הספר. אחת הסיבות שהתאפשר למר למצוא את הסיפורים האלה ולשייך אותם לרחוב סמוצ'ה היא הנוהג המשונה של עיתונות היידיש היומית בזמנו לצרף לדיווחים השוטפים את שמם המלא וכתובתם של מושאי הדיווח, מפושעים זעירים ועד לגיבוריהם של סיפורים טרגיים על עוני או סיפורים מעודדים על התגייסות למען הזולת.

ההיגיון הגאוגרפי שמכתיב את החקירה של מר – כלומר, התנועה בין בתי הרחוב מתחילתו ועד סופו – יוצר רושם של אקראיות. אלא שגם האקראיות היא למעשה חלק מהמתודה של הספר. זה ללא ספק טקסט שקשה לסיווג. מהי בעצם ביוגרפיה של רחוב? האם זה ספר היסטוריה? היסטוריה תרבותית? קובץ מקורות? ערבוב אקלקטי של מפות, תצלומים וידיעות? רשמי מסע אישיים אל העבר וגם אל ההווה? עירוב המקורות, הסוגות, המדיומים והדיסציפלינות הולם את הסטייה המכוונת של מר מהתמונה הנפוצה והשבלונית של הרחוב היהודי בפולין. התחקותו אחר עובדות החיים הבסיסיות של תושבי סמוצ'ה בין שתי מלחמות העולם חושפת קשת רחבה של יחס לפוליטיקה ולדת, תרבות פופולרית ומעמדות חברתיים, וכן, מתברר שלא היו שם אך ורק יהודים.

כשפטפטתי ביידיש עם חברתי היקרה ברחובות ורשה, דיברנו רבות על העיר עצמה אבל גם על הגירה מרובת יעדים, על היחס הקשה שהיא ומהגרים אוקראינים אחרים זוכים לו מפולנים, על המלחמות שהיינו עדות להן ב-2014 בעזה ובחצי האי קרים, על יחסי יהודים ונוצרים, על ירושלים, תל אביב, על אומן ועל קייב. כמו תוך כדי הקריאה בסמוצ'ה, הרגשתי אז כמה תרבויות והקשרים שונים אפשר לדחוס בתוך מרחב גאוגרפי אחד, בזמן אחד, במקום אחד ובשפה אחת, אם לא בעוד שתיים או שלוש שפות.

מובן שגם יצאנו לסיבוב ברחוב סמוצ'ה. אני לא בטוחה מה חיפשתי שם בדיוק, אולי לוודא שאכן לא נשאר דבר מהסמוצ'ה שקראתי עליו בספר. ובאמת יכולתי לאשר את ההיעדר הבולט, אבל כוח הדמיון שלי גם היה שם ועשה מעשים משלו.

תחנת אוטובוס ברחוב סמוצ'ה, יולי 2019
תחנת אוטובוס ברחוב סמוצ'ה, יולי 2019

בני מר נוקט עמדה די מקורית אל מול החורבן הגורף של סמוצ'ה, והוא שב ומתנער מכל יומרה לשחזר או לתקן. הוא מציג את עצמו כמי שלכל היותר אוסף שברים ומנסה לדמיין אותם ואת החללים ביניהם לכדי שלם. הביוגרפיה של סמוצ'ה היא מפגש מרתק בין העובדות לדמיון, ובעקבות החיפוש המדוקדק של מר אחר שרידים קונקרטיים של אותו רחוב אפשר בכל זאת לקבע בזיכרון עוד כמה פרטים מאנשים, מוסדות, בניינים ואירועים שהיו ואינם.
להבדיל מהרבה ספרים שמבקשים להציג תמונה אמינה של העבר, החקירה פה אינה מנקודת המבט הבלעדית של היסטוריונים וסופרים, שהיא מועילה אך לעיתים משמרת מיתוסים יתר על המידה. עם זאת, יש בספר לא מעט טקסטים ספרותיים שמשמשים עוד עדות על סמוצ'ה שהיה. למעשה חבויה פה מעין אנתולוגיה של תרגומים מספרות היידיש בנושא סמוצ'ה, רובם של בני מר, וזו אחת הסיבות שמדובר בספר כל כך מהנה. אחד הטקסטים המעניינים ביותר הוא השיר "שכונת התקווה מאת בינם הלר, משורר יידיש שגדל בסמוצ'ה ונפטר בתל אביב, בעמ' 235-234:

binem heler

בשירו של בינם הלר הנוף של מדינת ישראל מתלכד במפתיע עם נוף הילדות בפולין, ומרחקים במרחב ובזמן מתארכים ומתקצרים בתוך שורות בודדות. אותו כיפוף של המרחב והזמן ניכר בי גם בזמן שעיינתי בסמוצ'ה. קראתי מחצית מהספר בנסיעה בת עשר שעות מווינה, מקום מושבי הזמני לקיץ הזה, ועד לוורשה, ואת מחציתו השנייה קראתי בנסיעה בכיוון ההפוך. עברתי על פני מרחבים גדולים הרבה יותר מאלה שאני רגילה אליהם; עברתי על פני שדות, יערות, תחנות דלק, בתים כפריים חמודים, תרנגולות, פרות ואווזים; בשלב מסוים הבנתי שאני בצ'כיה, ואז באוסטריה, תנועה חלקה בין מדינות שלכל ישראלית קשה לקחת כמובנת מאליה. תוך כדי הנסיעה בכל אותם אזורים המאוכלסים בדלילות, חשבתי שהמרחבים האדירים האלה ודאי יכולים להכיל, אם לא אנשים רבים אז סיפורים רבים, כמו זה של רחוב סמוצ'ה. קיוויתי גם שכשאחזור אל המקומות הקטנים שאני באה מהם, אוכל להביא עימי לפחות מעט מרחוב סמוצ'ה.

 

בני מר, סמוצ'ה: ביוגרפיה של רחוב יהודי בוורשה, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס ובית שלום עליכם, 2018

 

ולנסיעה הבאה: בסצנת היידיש בישראל בני מר ידוע בעיקר בתור מתרגם, ועל פועלו החשוב בתרגום מיידיש לעברית כבר כתבתי בפוסט אחר, על שלום עליכם, ובצירוף גילוי נאות. בהקשר של פולין כדאי מאוד להזכיר את תרגומו של בני מר לפואמה "אל פולין" מאת אברהם סוצקבר, שהיה אולי האחרון בגדולי הספרות ביידיש. הפואמה הרב-מימדית של סוצקבר היא גם שיר אהבה וגם כתב אישום אל פולין, שנכתבה עוד ב-1946. כמו בספר סמוצ'ה, התמונה שסוצקבר מציג היא מורכבת ומרובדת, ולא רק שחשוב להכיר אותה לעומק כדי להשתחרר מהנרטיב החדגוני של "גלות – רע / ישראל – טוב", אלא גם מומלץ ליהנות מצליליה ותמונותיה בתרגומו היפה של מר.

4 תגובות


  1. הצטרפתי ל"סצינת היידיש" המתחדשת לפני שנים מעטות, מבלי לתת לעצמי ולסובבים אותי דין וחשבון רציני לסיבה שעשיתי את זה. הניסיון להבין מה אני עושה עם המטען המשפחתי האישי ואת הקשר שלי עם העבר של העם היהודי מלווה אותי שנים רבות ולאורך נקודות ציון משמעותיות בחיי.
    התרגשתי לקרוא את הדברים שכתבת, שירי, על מקומו של העבר בתוך ההווה. קלעת באופן מדויק אל ליבו של "פלונטר" מתמשך שאני חווה מחוסר יכולת לחבר בין קצוות שהקשר ביניהם גם מתבקש וגם בלתי אפשרי.
    ואת הספר על רחוב סמוצ'ה בהחלט אקרא בקרוב.

    הגב

    1. תודה רבה בלה היקרה (: מעניין מה הספר הזה יעשה לך ולפלונטר.

      הגב


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *