באופן מצחיק, ומצחיק באופן של להרגיש קצת חסרת אונים ולכן את צוחקת, הפוסט השנתי הזה מתפרסם בדיוק ביום העבודה האחרון שלי בתור שכירה. אני עוזבת עבודה חלקית אמנם, אבל כזו ששימשה לי משענת של שגרה ופרנסה בצד האי-ודאות של הפרילאנס בעריכה ותרגום. זה מעבר מפחיד שדורש הצדקות חוזרות ונשנות, בין שבפני חשבון הבנק שלי ובין שבפני הקולות שהפנמתי היטב, שהם שלל וריאציות ששמעתי משלל אנשים על המשפט "חמודה, אמנות זה לא מקצוע; לכי ללמוד תכנות". יש לציין שמעולם לא עבדתי בתכנות, וגם לא ביותר מדי עבודות ביניים רגילות של אחרי צבא או בין תארים. תמיד עסקתי במקצועות השוליים של הספרות והאקדמיה ועבדתי בעבודות שלכל הפחות מספקות תשובה קונקרטית, גם אם חלקית, לשאלה "אבל מה תעשי עם תואר ב…?"
ועכשיו, במידה רבה בזכות ספרים באוטובוסים, אני מוצאת את הספרות ממלאת יותר ויותר משבצות בחיים שלי, יותר שעות ביום, יותר תוכניות לעתיד ויותר בסיס למפגשים בלתי צפויים עם אנשים מרתקים. עוד אין לי סיפור הצלחה לספר אלא רק רשמים חטופים משלב המעבר הרעוע, השלב שבו השאיפות עדיין לא מתממשות אבל פתאום מתנסחות בבהירות, תובעות אחיזה במציאות. או במילים אחרות: אני הולכת לתרגם, לקרוא ולכתוב במשך כל הקיץ, ולקוות שסגנון החיים הזה יחזיק מעמד גם בעונות חמורות סבר מזו.
עוד דבר שאיפרד ממנו עם מעמד השכירה הוא שגרת הנסיעות הכמעט יום-יומית. אולי עוד אתגעגע להפסקות הארוכות והכפויות האלה בתחילת היום ובסופו, שעבורי ועבור רבים הן מכשול נוסף בדרך לדברים שהם צריכים ורוצים לעשות, אבל בשבילי הן גם חופשה זמנית מהצורך ומהרצון וגם מרחב שכל-כולו חוסר יעילות. לפעמים זה דבר מבורך, בייחוד כשיש ספרים והרהורים לשקוע בהם. יש סיכוי שפשוט אמצא מקום אחר לנסוע אליו מדי יום ביומו, אולי אפילו באותה דרך, רק כדי שקריאת הבוקר וקריאת הערב באוטובוס ימשיכו להיות הלחמנייה שעוטפת את יום העבודה.
הייתי איטית יותר השנה. סיימתי ספרים לאט וכתבתי עליהם פוסט נרחב רק כשבאמת הייתה הצדקה לכל כך הרבה מלל. המשכתי מגמה שהתחילה עוד בשנה השנייה לקיום ספרים באוטובוסים, וכתבתי פחות פוסטים ארוכים ומעמיקים בבלוג עצמו ויותר פוסטים חולפים ומרפרפים בעמוד הפייסבוק, וגם העזתי להרחיב את הדיבור על קובצי סיפורים, נובלות וספרים שאינם נענים לכוחות השוק. על פי השמועות אלה כוחות שדורשים רומנים במבנה המקובל, דמויות, משפחה, שפה אחידה, כאלה – וכבודם במקומם מונח, אבל לעיתים רחוקות זה מה שמעניין אותי.
יש לי הרגשה שבשנה הבאה מצפה לבלוג עוד מאותו טוב, והתוכן המסוים שלו כמובן יוכתב בידי הספרים המסוימים שאקרא והמקומות שהם יובילו אותי אליהם. יש לי הרגשה שגם העשייה המקצועית שלי בתחום תחלחל לכאן יותר ויותר, ולפחות בעבור מי שמתעניין במימד הארספואטי של הספרות, מדובר בחדשות טובות.
ואם כבר, הנה חדשות: בימים אלה אני מציינת גם את יציאתו לחנויות של צ'יק ואני מאת וולפגנג הרנדורף, שתרגמתי מגרמנית בהנאה רבה. הרומן יוצא לאור בסדרת "עין טובה" של עם עובד בעריכת ארז רווה, שהיא סדרה מסחרית יותר, אך בהתאם לקו הכללי של ההוצאה, אינה מתפשרת על איכות. צ'יק ואני הוא הבחירה המושלמת למשבצת של בידור איכותי, ולא אגזים אם אומר שזה הספר שהכי נהניתי לתרגם עד כה ונראה לי שהוא ישמור על מעמד הפייבוריט גם אחרי עוד הרבה תרגומים. הוא פשוט כל כך כיפי לקריאה, ולכן גם הניסיון להיכנס לראש של הסופר ולהרגיש את אותם דברים שהרגיש כשכתב אותו היה עבודה מהנה במיוחד. כשקראתי אותו אי-שם בשנת 2011 חשבתי שיהיה נהדר לתרגם ספר כזה, והנה כעבור כמה שנים הספר שוב מצא את דרכו אליי, ואני אסירת תודה על כך.
מבחינת הז'אנר מדובר ברומן לנוער, אך בהחלט בכזה שפונה לנוער ומבוגרים כאחד. הרומן מספר על צ'יק, המהגר שמצטרף לכיתה ח' בבית ספר בפרוורי ברלין ולוקח את המספר מייק לרואד-טריפ מוזר ברחבי גרמניה, והוא סיפור פיקרסקי על כמה מטומטם זה להיות נער ועל כמה עוד יותר מטומטם להיות מבוגר. הוא מצחיק ואופטימי בטירוף, ואני יכולה רק לקוות שהוא יגיע במהרה לקוראים וקוראות שזקוקים לספר כזה.
משעמם אותי לסכם ספר בנוסחה הקבועה של לספר על מה הוא ולקבוע האם הוא אחלה, ולכן אוסיף שבימים אלה אני קוראת את היומנים הנהדרים שכתב המחבר, וולפגנג הרנדורף, בשלוש השנים האחרונות לחייו (יצאו בגרמנית בכרך Arbeit und Struktur) שבילה עם גידול קטלני במוח עד שהתאבד ב-2013. למרבה השמחה, לא מדובר בהרהור ארוך וקודר על המוות. כשקוראים ביומניו אמנם אפשר לחוות את הסופר שורד ניתוחים והתקפים ומתכנן את התאבדותו, אבל גם משחק כדורגל, קורא נבוקוב ודלילו, מסרב לענות למכתבי קוראים, שואב אבק, מביט בשקיעה ובעיקר כותב ספרים. בדיוק הגעתי לאחד הרישומים האחרונים ביומן, שבהם הרנדורף מבקר בחלקת הקבר שרכש לעצמו, ובקלילות ובהומור המפוכח שמאפיינים אותו – הוא בודק אם יש שם וויי-פיי. האם התכוון לשלוח משם כתב יד גמור למו"ל? אולי לא עד כדי כך, אבל מה שמרגש אותי ומעורר בי הזדהות בהרנדורף, גם בסיטואציה הקיצונית של עמידה אל מול מוות מוקדם ובטוח, הוא ההחלטה שלו לתת לספרות לנווט את חייו, וצ'יק ואני הוא אחת התוצאות המשמחות של החלטה גורלית זו.