ברור לך, כמין מושכל ראשון ורע, שהילדות נמשכת

אילו הייתי נדרשת למקם את שנות העשרים שלי בחלל מסוים, אין ספק שהייתי בוחרת בנוף הקבוע אך משתנה של קו 19 בירושלים. התפאורה הזאת ממחישה היטב את אותו עשור סטודנטיאלי, שביליתי בתנועה ממעונות הסטודנטים בהר הצופים והגיחות ממנו למרכז העיר, ואחר כך בכיוון ההפוך, מדירות סטודנטיאליות ברחביה-רסקו-מרכז העיר ועד להר הצופים, ולסיומו של תואר, ועוד תואר ועוד תואר, וחיי החברה הרוחשים שכל התארים האלה שימשו להם תירוץ. בתור בוגרת טרייה של אותו עשור נהדר בסך הכול, אני מסתכלת אחורה על אותן נסיעות יום-יומיות שכבר אינן חלק מהשגרה שלי, ולא יכולה שלא לנסח את העשור שחלף במטפורות זמינות מדי של מהמורות בדרך, חפירות ובנייה אינסופיות בכביש וכמובן הכאוס הטוטלי שכבר שיערתי שלעולם לא יסתיים בתוצאה של ממש – בניית הרכבת הקלה. כלומר, יציבות יחסית ותנועה חלקה ושקטה, גם אם עדיין לוקה בחסר.

אפילו שבשנת השלושים שלי סיימתי את התואר האחרון לעת עתה בפקולטה למדעי הרוח שבהר הצופים ואיתו את מערכת היחסים עם קו 19, לאחרונה שוב הזדמן לי לנסוע בו פה ושם בתור בוגרת של חוג זה או אחר. המבט שלי בנוסעים, תערובת מעניינת של הפקולטות למדעי הרוח והחברה ובצלאל, כבר לא היה כזה של השוואה, התבדלות, קנאה או של תהייה האם האנשים האלה עומדים להיות החברים שלי לשארית החיים. פתאום המבט מזהה את ההתארגנות של בני העשרים ומשהו כמוכרת, צופה מראש את תוכן השיחות, המחוות ההדדיות והבודדות. המבט מבין ששנות העשרים שלי אמנם היו אישיות מאוד, אבל לא הייתי יכולה לחוות אותן כ"שנות העשרים" אילולא כולם היו משתתפים בהן בהגיעם לגיל המתאים, או בתור זיכרון ממרחק בריא. שנות העשרים של יערה שחורי מוגדר בתור ממואר משום שהוא מתאר חוויה פרטית, ומצד אחר יש בו מידה לא מבוטלת של אנונימיות וכלליות. זה ניכר בייחוד בשמו, שמציב גיל מסוים כזמן מיתי, עבר והווה נצחיים, ששחורי מזמינה את הקורא להשתתף בו בדיוק על בסיס ההיפרדות מהפרטי והפרטיקולרי לטובת המשותף. גם כך אפשר להגדיר התבגרות: ההבנה שאת אמנם מיוחדת, אבל גם ממש לא מיוחדת.

shnot_master

שחורי מתווכת בין הפרטי למשותף באמצעות תחבולה לשונית פשוטה: השימוש בגוף שני. הדוברת בשנות העשרים מצד אחד מזוהה במוצהר עם המחברת עצמה, ומצד אחר לא מדברת בגוף "אני" אלא מדברת אל עצמה, ואל הקוראת, בתור "את". הפיכת הממואר לטקסט דיאלוגי באופן הזה מרעננת ומגדירה מחדש את הסוגה, גם אם הדבר נעשה בדרך אגב, בלי שום הכרזה מהפכנית. הגוף השני הוא עוד דרך להציב את "שנות העשרים" בתור זמן מיתי, מקום שאפשר להביט אליו אחורה גם ממרחק קצר, מקום שאת תמיד נשארת קבועה בו גם לאחר סיומו. המימד הזה מופיע ביתר שאת דווקא בקטע שבו המחברת עוסקת בשכבת גיל אחרת לגמרי:

"שום דבר לא קשה יותר מלהיות ילד. כשאת אומרת את זה אומרים לך שאת דרמטית אבל אין לך ספק שאת צודקת. ברור לך, באופן שהוא מעל לכל מחלוקת, מעבר לטוב ולרע, כמין מושכל ראשון ורע, שהילדות נמשכת. שכדי להתבגר שילמת מס בדמות הילדה שהיית, שעדיין יושבת איפשהו (במרתף, את מדמיינת משום מה) ונצרבת מעלבונות ומאי מסוגלות כללית. לא היית מוצלחת בלהיות ילדה ואת משאירה אותה בתור ערובה, בתור משכון" (עמ' 32-31).

נדמה לי שאפשר להחיל את הקביעה הזאת גם על שנות העשרים, שחוזרות ומתגלמות בעשורים אחרים בחיים. בייחוד אם את אישה, נראה שגם בבגרות הגילים הצעירים מסרבים לנשור ממך, לפעמים כתביעה החיצונית להישאר מתוחה ורעננה לנצח, ולפעמים כתפיסה של החברה אותך בתור מי שאל לה לבקש סמכות בשלב מוקדם מדי: משהו בין גולם לפרפר, ואם כבר פרפר, אז כזה שנועד לקישוט, שכבר ממוסמר וממוסגר אל הקיר.

אי אפשר לנתק את הקריאה בספר ממגדר, והוא אכן עוסק בסוגיה זו ישירות. אבל קודם כול מבחינה השפה, הבחירה בגוף שני מביאה עימה הכרח לבחור במגדר אחד, בין "את" ל"אתה". אך במקרה של ממואר כזה מה שלרוב נתפס כמגבלה של העברית, היותה "סקסמניאקית", נהפך ליתרון – דרך לבסס אינטימיות עם קהל היעד, במקרה שמדובר בנשים, או דרך להגביר הזדהות בקרב קהל היעד שאינו נשים צעירות. לא דיברתי עם קוראים מהמגדר השני שקראו את הספר, אבל בעיניי ההתעמתות החוזרת ונשנית עם הפנייה אליך כמגדר שאינך מזדהה איתו יכולה להציע חוויית קריאה אפילו יותר מעניינת.

באירוע שהתקיים עם המחברת לכבוד יציאת הספר היא אמרה שהתגובות אליו לעיתים רחומות, שהקוראים תופסים את הספר כמאוד קודר, ואילו היא מעט הופתעה מהכבדות שמצאו בו, הרי בעיניה היו בו לא מעט רגעים מצחיקים. אני יכולה לקבל את שני הצדדים האלה. אכן המציאות המתוארת מצחיקה לא פעם, בבחינת "הכול מטומטם" ובשל הבוז המלווה את מבטה של הגיבורה, ועם זאת אכן אפשר למצוא בכתיבה הרבה צער. את הקדרות של שנות העשרים בהחלט אפשר לייחס למרה שחורה שקיימת אצל הדוברת, אבל גם למציאות הישראלית שמשתקפת בה בלית ברירה כאפרורית. אפרורית, משום שיש לה כל כך מעט להציע למי שנחשבת בחורה איכותית, ואף את המילה "איכותית" לא תוכל להציע לה ללא בדל לגלוג או אצבע מאשימה בהתנשאות.

בין מעלות שהדוברת ניחנה בהן והיא עוד מנסה לברר האם וכיצד מותר לה לנצל אותן, היא מפגינה תכונות אופייניות יותר ופחות לבנות גילה ובנות דורה, ובראשן שקדנות. היא מבינה ששנות העשרים הן עשור של חריצות ולמידה, של ניסיון להיות ראויה בעיני עצמך ובעיני אחרים, והיא קוראת את המציאות כחוברת הוראות:

"כמו בספר עצות ישן את שוב פונה אל עצמך בגוף שני. שתי מעט בחברה, היי מנומסת, כשהקנקן מתרוקן העמידי פנים והמשיכי למזוג. דעי אל מי לדבר ומתי לדבר ועל מה וכיצד ואיך. שתי את התה. את מוצאת הוראות בכל מקום. כל רומן הוא ספר הדרכה במסווה" (עמ' 156).

כאן טמון עוד הסבר לתחושה של המחברת כי השימוש בגוף שני הוא טבעי לממואר על התקופה הזו: זה עשור שבו עוד אין לך אחיזה בתור סובייקט שלם. אנשים מדברים אלייך ולא איתך. הלשון של הספר אכן שקדנית, מדודה, מפנימה את היחס שהסביבה מפנה אל הגיבורה, ואולי זה אחד הגורמים שמפריעים להומור להתגלות בו. הטקסט רצוף דימויים, כאילו הדוברת מנסה שוב ושוב לדמיין את עצמה כדבר-מה אחר ממה שהיא ולראות במציאות שכבה נוספת, שאינה מתגלה לכל אחד. בקיצור, היא סופרת.

ההכרה של הדוברת בעומק ההתבוננות שלה עצמה חוזר ומתנגש בתפקיד שהחברה מייעדת לנשים צעירות. בסיכום מבריק של הבעיה, החלק הראשון של הספר נקרא "עודף בנות". כמו שאפשר לנחש, הוא עוסק ברובו בשירות הצבאי, שבו עד מהרה מחלחלת ההבנה שלבנות עשרים אין תפקיד חשוב בשום מערכת אלא בתור קישוט, מגן אנושי, מחממות כיסאות. המוטיב הזה מופיע גם בהמשך התחנות בחייה של הדוברת. בראש ובראשונה הוא מקומם ומצער, אבל לפעמים נדמה שהיחס אל הדוברת כבת תחליף יכול להוביל לאמפתיה ולשותפות גורל סמויה עם מחליפותיה האפשריות:

"ובאמת, לעיתים נדמה שהעולם מלא כפילוֹת, נערות, בחורות ונשים שמפילות מורא רק על עצמן כשהן נתקלות בדומות הנרכשת שלהן. אם אצל בורחס יש לאסור על נוכחותן של מראות שמכפילות את עולם הברואים, אתן ממילא משמשות מראה זו לזו, מציצות זו בזו בבעתה קלה, מבקשות לרכוש את הכללים הנכונים על ידי חיקוי" (עמ' 190).

במעט מילים אלגנטיות, יערה שחורי מצליחה לנסח איכות חמקמקה של חברות בין נשים צעירות: המאמץ לחקות זו את זו בתור אפשרות להיות עצמך. זה ספר אישי כמובן, הרי הוא כתוב בלשון יחיד, ובכל זאת ברגעים כמו אלה שמעתי בו צלילי מקהלה. למרבה השמחה הוא מסתיים במציאת תפקיד, בהבנה שהספרות היא מקומה של הדוברת והנמענת, שתיים שהן יחידה ורבות.

 

יערה שחורה, שנות העשרים, כתר 2019

 

ולנסיעה הבאה: כשהשימוש בגוף שני הוא נכון ואפקטיבי, אני מיד נלפתת אליו ומנסה לאבחן מה תפקידו. לכן כבר כתבתי על כך פה בעבר, אצל ז'ורז' פרק, ג'מייקה קינקייד ואודי שרבני. באותה פנייה נפתח גם הרומן אישה נחה מאת מעין גולדמן. הוא אמנם רק נפתח בפרולוג בגוף שני ואחריו ממשיך בעקביות בגוף ראשון, אבל לטעמי הוא חולק עוד מאפיינים עם ספרה של יערה שחורי. שני הספרים מתרחשים באופן דומה בתקופה שבה הכול אמור לקרות, בנקודת שיא – כל אחת על פי אסכולה אחרת – שלמעשה מתגלה כמרחב ביניים קשוח. אצל מעין גולדמן ארבעים הוא העשרים החדש, גיל של מרדנות לטנטית, שחיקה מוקדמת והתפנקות מתריסה. כל מה שאסור בממואר מותר לשימוש ברומן כמו זה, שמנצל היטב את רשיון הטירוף שהבדיון מעניק לכותבת, אבל גם מעביר בצורה ראליסטית עד כאב את התסכול שמצטבר במשך שניים עד שלושה עשורים בקרב צעירות כמו הדוברת והנמענת של שחורי, ואת שבירת הכלים שממתינה להתרחש.

4 תגובות


  1. את הספר כנראה לא אקרא אבל הפוסט נהדר, הכתיבה שלך מרהיבה.

    להגיב

    1. תודה רבה אודי (: זה ספר מאוד קריא וזורם, ממליצה בכל זאת אם יהיה לך מצב רוח.

      להגיב

  2. ביקורת מצויינת.
    הספר הזה נצרב אצלי (קראתי אותו עכשיו בפעם השניה) והפוסט שלך חידד לי עוד איזו שכבה בתוכו.

    להגיב

    1. תודה רבה אורית. זה בהחלט ספר לחזור אליו, לפחות אחת לעשור.

      להגיב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *