להיות למרות ולעשות את זה יותר

לא להיבהל: למרות הרושם המתחכם שיוצרות הערות השוליים והצורות המגוונות בקובץ הסיפורים החדש של אודי שרבני, זה ספר קל לקריאה. קל, מפני שהוא עוסק במוכר. כבר בכותרת שנבחרה לו על שם הנובלה הראשונה מופיעות הן חדווה והן עייפות מוכרות: "צריך לעשות את זה יותר", משפט שמביע הנאה מן הרגע החולף בד בבד עם הבטחה כוזבת לשחזר את ההנאה או את הרגע עצמו. השקר הזה ושקרים אחרים שמופיעים לאורך הקובץ הם מוסכמות חברתיות נוחות: העבודה שוחקת, הזוגיות שוחקת, הקריאה מיועדת לאנשים בודדים ופקקי תנועה הם עונש קולקטיבי שהרווחנו ביושר בעצם חוצפתנו להתקיים. למשל. שרבני לא בדיוק בועט במוסכמות האלה, אולי כי גם הבעיטה נעשתה מוכרת מדי, מוסכמה בפני עצמה.

צריך_לעשות_את_זה_יותר(2)

את צריך לעשות את זה יותר קראתי בתחושת בחילה. לא בחילה מהטקסטים חלילה, אף שהם גורמים לסחרור מסוים, ובוודאי לא בחילת נסיעות. זו הייתה בחילה מווירוס בטן מכוער שריתק אותי למיטה, ובחילה שגם הרחיקה אותי ממסכים – הפתרון המצוי ביותר לבידור של עיתות מחלה. אני מציינת את זה כי היה בבחילה הזו משהו שהלם את הדמויות של שרבני ואת עולמן, משהו מהמיאוס הכולל שהן מביעות במודע, שהן חיות, ומשהו מחוסר התפקוד שמאפיין אותן. תוך כדי הקריאה בנובלה השנייה, "שמיים הגונים", נזכרתי בחוויית הקריאה שלי ברומן הבחילה מאת ז'אן-פול סארטר. זו אסוציאציה מאוד מקרית – הרי הקופירייטר לשעבר של שרבני שונה למדי מאנטואן רוקאנטן, גיבור הרומן מ-1938 – אבל ניכר שהמיאוס הכללי בקיום הוא הבסיס לשתי היצירות. הרומן הדיכאוני של סארטר בכל זאת מציע תשובות אופטימיות, למשל האמנות כתשובה לחוסר התוחלת שבקיום האנושי. שרבני כותב בעידן אחר, כמובן. ב-2018 החיפוש אחר משמעות כבר מוגדר מראש כעקר, וגם האפשרות של האמנות להשתתף בו נשללת מראש.

הגיבור של "שמיים הגונים" מחפש משמעות באמנות במובן הכי מילולי – הוא יוצא מהבית לראשונה אחרי תקופה של הסתגרות והולך אל המוזיאון. לא בטוח שמשמעות היא מה שהוא מוצא שם כשהוא נוקט פעולה לא שגרתית, אלא אולי דווקא פעולה שקודמת למשמעות, חופשייה ממנה ואינה מתאפשרת כחלק מהשגרה. המוזיאון לא מציע לו אושר, והאמנות אינה גואלת אלא לכל היותר מנערת, מעניקה סדר פחות מאוס אמנם, אבל עדיין סדר. לכן גם גיבור הנובלה הראשונה, "צריך לעשות את זה יותר", מקדיש את כל חייו לקריאת ספרים, אך מתעלם כליל מתוכנם.

היסוד הבולט שעובד כאן כנגד המיאוס במוכר הוא גמישות השפה, ובמובן זה שרבני הוא כותב וירטואוזי מרשים. את נלפתת אל הדמויות כי את מזהה אותן היטב, כי הן אמורות להיות את או מישהו שאת לא מחבבת, או הגרסה הגברית שלך, שאת גם לא מחבבת. את מזדהה לפחות עם חלק מהמבנים היפים וההרמטיים של הנובלה "שמיים הגונים", הכתובה בגוף שני: "אתה עובד במשרד פרסום. אתה שונא אנשי פרסום. הם שונאים אנשי פרסום. כולם שונאים את עצמם. פתרון נחמד, מעגלי" (עמ' 80).

אפילו בדמות שבנובלה הראשונה, "צריך לעשות את זה יותר", יש משהו מוכר, לפחות בעיני מי שקורא ספרים באופן קבוע. הביבליופיל האובססיבי שמככב בנובלה על מאמין אדוק בספרים אבל לא בספרות כאילו נולד כדי שיכתבו עליו בבלוג הזה. הגיבור הזה נוהג לקרוא במרחב הציבורי, ובאחת הפסקאות הכי מבריקות בספר מתואר המפגש שלו עם המרחב האלים של האוטובוסים במדינת ישראל, אלא שהאלימות מגיעה מכיוון לא צפוי – מכיוונו של הקורא. אחת הדרכים של שרבני להדגים שהאמנות אינה גואלת היא דרכו המקורית לשלב בנובלה זו ציטוטים שנראים בלתי ספרותיים בעליל אך לקוחים מספרות, במה שנקרא "סמפול דיאולוגים".

הגיבור של "צריך לעשות את זה יותר" מתאר את חייו המונוטוניים בשפה מסעירה, מרתקת ומגוונת, בשילוב נחוץ כל כך של העברית הכתובה עם זו המדוברת. כשהוא עוסק בקריאה הוא אינו מתייחס לרוח האדם שנקלטת בה אלא להיבטים הטכניים המשמימים ביותר, לרווחים כפולים בין  המילים, סוגי נייר, השקות, סידור ספריות, התנוחה המיטבית לקריאה. דווקא אז מתרחשות הסצנות המופרעות והאנושיות ביותר בטקסט, כאילו בדרך אגב:

"הייתי אולי הילד היחיד בעולם שקורא ספרים וכולם מפחדים ממנו. מרד גיל הנעורים שלי התבטא בזה שקראתי מהסוף להתחלה. מה שהייתי עושה זה שקצת לפני שהייתי יוצא מהבית, הייתי רץ וצועק בחלל הבית מה קורה בסוף הספר וטורק את הדלת. זה לא ממש עבד כי הוריי, כמוני – או יותר נכון, אני כמוהם – לא היו אנשים שמתרשמים מסופים. כשאין לך מול מי אתה נהיה למרות" (עמ' 20).

בקריאת הקובץ של שרבני ניסיתי לפענח את ה"להיות למרות", מבנה לשוני מסקרן החוזר כפזמון בנובלה הראשונה. שרבני כותב על הסתמיות, המיאוס והעייפות של גברים אינטליגנטיים מדי, מודעים מדי, והקונפליקטים של הסיפורים והתרתם נוטים אל משהו שנשבר בתבנית הזאת או נמצא על סף שבירה. עד כמה שהמהלך הזה מוכר, הוא תמיד יפה. היופי טמון לא רק בשימוש המסחרר בשפה, אלא גם ברגע שהדמויות פונות נגד כיוון התנועה, ברגע שהן נהיות למרות. ואכן, מה נותר להן לעשות פרט ללמרוד במוכר?

גם מחבר הספר מנסח כאן איזשהו מרד. הוא מלהטט בתחבולות ספרותיות שונות, מרצד בין ז'אנרים, ציטוטים ופרודיות ומחפש את הבנאלי באמנות – אולי בתקווה שאם נחלץ את המוכר, היום-יומי והסתמי מתוך הספרות נוכל לחזור אחר כך אל המציאות וליצור בה משהו חדש, לשם שינוי.

 

אודי שרבני, צריך לעשות את זה יותר, הקיבוץ המאוחד, 2018

 

ולנסיעה הבאה: בדרך כלל בפינה הזאת אני מביאה טקסט שמהדהד את הספר שבפוסט או עוד טקסט מוצלח של אותו כותב. אז כן, מומלץ לחפש עוד מהכתיבה של אודי שרבני בבלוג האישי שלו – אבל חוץ מזה נראה לי שצריך לעשות את זה יותר הוא כרך כל כך גדוש שלמרות אורכו הצנוע, צריך לנוח אחריו עם מדיום אחר. למשל מוזיקה: רק בסוף 2018 התוודעתי ל-Idles הבריטים, ובשמיעות חוזרות של שני האלבומים שלהם שמעתי הדהוד של מה ששרבני עושה בקובץ הזה. אגיד בזהירות שיש משהו פאנקיסטי בכתיבה שלו, בעיקר כי היא משרה את התחושה שמתחשק לו לשבור דברים, אבל באופן פרודוקטיבי ועם הרבה טוב לב. כדי להשלים את הקריאה וההאזנה ולהפוך את המיאוס לכיף, אני ממליצה במיוחד על הקליפ של Colossus, שהגבר עם הראש המנותק מהגוף מזכיר לי את התסביכים של הדמויות מהספר, ועל הקליפ של Stendhal Syndrome, ובו חוזר המוטיב של טיפוס מטופש המתגרה ביצירות אמנות במוזיאון.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *