איילין והלא נחמדים

אוטסה מושפג נכנסה לחיי לפני כחודש ומאז כבשה כמעט כל חלקה בקריאת הפנאי שלי. מזמן לא היה לי דחף לקרוא את כל כתביו של סופר מסוים, או לפחות לא דחף חזק מספיק בשביל לממש אותו מיד. כבר חשבתי שדבר כזה לא יקרה, ובטח שלא עם סופרת צעירה כל כך, שאף על פי כן מציגה גוף יצירה שלם ומסקרן כל כך. לאוטסה מושפג אומנם יש שם חריג, אבל יש לציין שהיא סופרת אמריקאית ממוצא קרואטי-איראני שכותבת באנגלית, התפרסמה בבימות נחשבות וקונצנזואליות כמו הפריס ריוויו והניו יורקר ואף הייתה מועמדת למאן בוקר בזכות הרומן Eileen.

בצד כל הנתונים המרשימים על סופרת שעדיין נמצאת בשנות השלושים לחייה, יש לי בעיקר דברים מרתיעים להגיד על כתיבתה. מי שהדברים האלה לא יישמעו לה מרתיעים היא כנראה הקוראת האידאלית שנועדה להומור הדק והמפוכח של מושפג. התחלתי בכמה סיפורים שזמינים לקריאה ברשת בשפת המקור או בתרגום לעברית במגזין גרנטה, וב-McGlue, הנובלה (או הרומן הראשון והקצר) של מושפג מ-2014 על שתיין כרוני שרצח את חברו הטוב באמצע המאה ה-19. אני עדיין מתקשה לנתח במילים את חוויית הקריאה של McGlue, אבל מאוד מתחשק לי לתרגם את הספר הזה כדי להתעמק בו ולהבין ולו מעט מהאופל המוחלט והיצרני שהשתלט על הסופרת כשכתבה אותו, לדבריה. המשכתי ברומן Eileen מ-2015 וסיימתי בקובץ הסיפורים Homesick for Another World מ-2017, ובו שלל אנשי שוליים או טיפוסים כל כך לא יוצאים מן הכלל שנדרש כישרון מאוד מיוחד בשביל לכתוב סיפור עליהם ובשמם. כזו היא גם איילין, גיבורת הרומן הקרוי על שמה והמספרת בגוף ראשון.

eileen

איילין מספרת את סיפורה האישי מתוך ניכור מוחלט כלפיו: לא רק ממרחק הזמן והמקום – היא מספרת על עצמה בשנות השישים של המאה העשרים, כשהייתה בת 24 ועמדה לעזוב עיירה משמימה וחונקת ואת החיים עם אביה השיכור המשוגע – אלא גם ממרחק של הפרדה ברורה בין מי שהייתה אז ומי שהיא היום. היום היא כבר לא איילין דאנלופ, אישה צעירה שכמהה לידידות ולאהבה מאנשים שהיא בעיקר עוקבת אחריהם מרחוק, עובדת מציצנית ושונאת אדם בבית כלא לעבריינים צעירים ובת אדישה אך מסורה באופן מינימלי לאב אלים וחולה. נסיבות החיים העצובות של איילין כמעט מעוררות רחמים, אבל הרגש הזה לא מתעורר כלפיה כל עוד היא משכנעת את הקוראת שהיא לא אדם טוב או מעורר השראה ופורשת בנדיבות את אנוכיותה וזדוניותה.

הרומן נקרא בתחילה כספר מתח – איילין מגלה לנו בשלב מוקדם שהמסגרת לסיפור היא השבוע האחרון שבילתה בעיירת הולדתה הקפואה והקודרת, במגורים עם אביה המתעלל והמעולף לסירוגין ובעבודה המדכאת בבית הכלא. היא גם מגלה מראש שבריחתה מהחיים האלה התרחשה על רקע כמה פשעים נוראים. היא עוד לא חושפת איזה סוג של פשעים, וגם לא מתעכבת יותר מדי על כמה תעלומות שיש לפתור או על תפקיד האקדח של אביה, שמופיע באחת המערכות הראשונות, כך שהרומן מוותר מראש על הדינמיות שמאפיינת ספרי מתח. הכוח שמניע את הנרטיב של איילין הוא פחות הרצון לספר את הסיפור המדהים של העזיבה והיציאה לחיים חדשים, אלא יותר הדחף לסכם את כל פרטי החיים הישנים, המחליאים, ולקבור אותם אחת ולתמיד.

אנשי השוליים של מושפג, כולל איילין, לא זוכים לחמלה מופרזת אבל כן לסופים טובים. אם כי במונחים של דמויות בלתי הרואיות בעליל, סוף טוב אינו כרוך בתפנית דרמטית בהכרח, או בכל אירוע חיובי שהוא. לפעמים ההבדל בין טרגדיה לקומדיה הוא שהנורא מכול לא קרה; או שהכול נשאר בדיוק אותו הדבר, אבל זה פחות גרוע ממה שנדמה. זה סוג ספרות מפוכח וצנוע עד כאב, שלפעמים מזכיר את הפרוזה הפסימית של פלאנרי או'קונור. אלא שמושפג אפילו יותר מחמירה מאו'קונור בהתבוננותה בטבע האדם. פרט לתכנים מוסריים אפלים, מושפג יורדת לרזולוציות היפר-ריאליסטיות בכל הנוגע לאמת העצובה של הגוף האנושי והרגליו הפתטיים. איילין עצמה היא אומנם דמות שנגעלת מהגופניות שלה ובהתאם לכך מטפחת אנורקסיה ודימוי גוף מעוות, אבל זה לא מפריע לה לתאר בפרטי פרטים את כל מה שדוחה בה ולפרוש את הגוף הפגום שלה בפני הקורא בדיוק כמו שהיא פורטת את מגרעותיה. רמת פירוט חסרת פשרות שכזו הזכירה לי את הרומן "אזורי לחות" של שרלוטה רוש, אם כי איילין, להבדיל מהגיבורה אצל רוש, חסרה כל מימד של התענגות על ההתפלשות בגועל העצמי. איילין פשוט מוכנה לחשוף הכול כדי לאשר בפני הקורא שלא, אין כאן יופי חבוי, חיצוני או פנימי, שאפשר למצוא בו נחמה. איילין המכוערת, מבפנים ומבחוץ, היא כל מה שיש.

בשבועות האחרונים התעורר עוד דיון בנושא מגדר בעולם הספרות הבין-לאומי: יוזמת טוויטר הזמינה נשים לכתוב על עצמן כפי שסופר גבר היה מתאר אותן, ועוררה מחלוקות, תגובות מקומיות ובעיקר הרבה צחוקים. יוזמות כאלה תמיד מעוררות אותי לחשוב על דמויות הנשים שאמורות להחזיק רומן שלם על כתפיהן. לצערי המגמה הכללית שנתקלתי בה היא שסופרות וסופרים כאחד תמיד מרגישים צורך ליצור גיבורה עם ברק או חן יוצאים מן הכלל, בין שהיא דמות שלילית ומורכבת ובין שהיא דמות חיובית וראויה לשמש מודל לחיקוי על פי קריטריונים פמיניסטיים מחמירים. עדיין קשה לי למצוא בפרוזה דמויות נשים שיהיו נציגות של טבע האדם ולא של הטבע הנשי, כלומר דמויות נשים שיהיו שוות לאנטי-גיבור הגברי בכל המובנים המכוערים ועל כן אמיתיים.

מושפג מצליחה לבנות רומן מרתק ומעמיק על כתפיה של הגיבורה הסתמית להחריד שחיכיתי לה כל כך. איילין לא צריכה לייצג אישה חזקה ומעוררת השראה, או קשת יום אך אמיצה, או פגומה אך יפה, או מטורפת אך מסחררת. איילין אומנם מציגה סרקזם מזוקק ונעים לקריאה, אבל היא לא מהדמויות שזוכות באהדת הקוראים במחי שנינות אחת וגם לא במחי אלף שנינויות. כמו שהיא חוזרת ומשכנעת, היא לא מיוחדת ולא מגיעה לה חיבה יתרה רק בשל העובדה שהיא זו שנבחרה לפרוש את נקודת מבטה על פני רומן שלם:

I didn’t know that there were others like me in the world, those who didn’t “fit in,” as people like to put it. Furthermore, as is typical for any isolated, intelligent young person, I thought I was the only one with any consciousness, any awareness of how odd it was to be alive, to be a creature on this strange planet Earth.

ואכן, איילין לא צריכה לכבוש את לב הקוראים בשביל להוביל רומן משובח. מושפג לא מקדמת משנה פמיניסטית ברומן הזה או בשום יצירה אחרת שלה, ובכל זאת היא מממשת עקרונות שכתיבה פמיניסטית זקוקה להם וראוי שתקדם אותם, כמו הצורך לא להיות חביבה או מרצה ועדיין לזכות בקשב: אוטסה מושפג וכל גיבוריה הם לא נחמדים.

התבשרתי לאחרונה ש-Eileen עתיד לצאת לאור בתרגום לעברית (בהוצאת עם עובד), אבל לא הצלחתי להתאפק ולחכות לגרסה העברית כדי לכתוב עליה בשיא ההייפ המקומי. בעיקר לא הצלחתי להתאפק ולשמור לעצמי את הבשורה על סופרת חדשה, מקורית ומסקרנת, אבל החלטתי להתרכז ברומן הזה כמעין פרומו להוצאה העברית שלו.

מושפג מקפידה לציין בראיונות שהכתיבה של איילין הייתה ניסיון ציני שלה להתפרנס מספרות – ניסיון ציני שבבירור הצליח, ולדעתי עדיין עלה יפה גם בתור כתיבה איכותית וכנה. אולי הכנות שלה היא שורש הסקרנות שהסופרת הזאת מעוררת בי – היא מחויבת לדמויות שלה באופן כל כך טוטלי, שגם אלה שלכאורה בחרה להזניח פועמות מרוב אמת אכזרית.

 

Ottessa Moshfegh, Eileen, Penguin Press, 2015

 

ולנסיעה הבאה: הסיפור מליבו, מתוך הקובץ Homesick for Another World, על בחור שמתכונן לדייט והדוד שלו שמתכונן למות, או עוד פרק מחייהם של אנשים רגילים שאינם יודעים עד כמה הם מופרעים ומעניינים.

3 תגובות


  1. היא כותבת מבריקה. בדיוק סיימתי את הנובלה האחרונה שלה my year of rest and relaxation

    מומלץ מאוד!

    הגב

    1. ספר נהדר! חיכיתי לו בקוצר רוח, וכשסוף-סוף יצא לאור הוא עלה על כל הציפיות.

      הגב

להגיב על רן לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *