ספרים שלא אקרא באוטובוס (כי הם מביכים אותי) #2

וידוי ראשון: אני מרגישה שמנה.

וידוי שני: אני יודעת שאני רזה.

או במילים אחרות: אני חיה עם הסתירה שרוב הנשים חיות עמה, וכמובן עם האמונה שאם אוריד רק עוד 10-5 ק"ג, השכל והרגש שלי יהיו תמימי דעים: זהו, אני רזה. סופית. רזה באופן עמוק כל כך שלא תהיה לי האפשרות להשמין שוב אי-פעם. זה כמובן לא יקרה, כי אחרי שאוריד 5 ק"ג תמיד יהיו עוד 5 ק"ג שיפרידו ביני ובין השלמות הנצחית, ואז עוד 5 ק"ג ועוד ועוד. ולמרות הידיעה הזאת, אני לא מצליחה להיפטר מאותה אמונה מיותרת. מכל מקום, האמונה הזאת – וככל הנראה גם מזוכיזם טהור – הם שהביאו אותי לקרוא את הספר הזה, שנכתב בגישת נו-בולשיט שאי אפשר למצוא בשום ספר דיאטה אחר.

skinnybitch

זה כנראה אחד הספרים עם כותרת המשנה הארוכה ביותר שתוכלו למצוא: "מדריך ישיר ולא מתחכם לבחורות שמבינות עניין ורוצות להפסיק לאכול זבל ולהתחיל להיראות נפלא!" עד כה ידידותי למדי. גם שם הספר, "שווה בטירוף", מחמיא לך, לקוראת, או לכותבות הספר (שזה פחות חוכמה: רורי פרידמן היא סוכנת דוגמניות לשעבר וקים ברנוין היא דוגמנית לשעבר, ולפי התמונה בגב הספר, הכותרת הזאת פשוט מתארת אותן במדויק) או לכולכן יחד. נהדר: זה ספר שילמד אותך איך להיות שווה בטירוף בעזרת עצות משתי נשים שוות בטירוף. ואם הוא מיועד "לבחורות שמבחינות עניין" הרי גם לך, בזכות העובדה שלקחת את הספר לידייך, יש הפוטנציאל להיות "שווה בטירוף".

הכותרת במקור באנגלית מגלה ספר פחות ידידותי: Skinny Bitch. ואכן, אפילו שהספר מתורגם ללשון רעננה ופשוטה, הכותרת שנבחרה לו בעברית לא עושה עמו חסד ולחלוטין לא מכינה את הקוראת למה שהיא עומדת לחוות. שכן הקריאה בספר הזה היא לא חוויה של שיחת ייעוץ נעימה בין חברות, אלא מתחילתו הוא מנסה להניע אותך לפעולה בעזרת נימה מאשימה ותוקפנית. כך למשל הכותבות ממליצות לך להימנע מסיגריות ומאלכוהול:

"אל תתחילי אפילו עם תירוצים עלובים, כמו: 'אבל אם אפסיק לעשן, אשמין.' זה לא מעניין אף אחד. סיגריות זה למפסידנים. […] מהיום, עישון הוא מחוץ לתחום. ותרי על זה. נכון, קל יותר לצאת ולבלות ולהיות חברותית ונחמדה אחרי שהורדת כמה כוסיות, אבל אם תהיי פרה לא תגיעי לשום מקום, שתויה או פיכחת. הביאי בחשבון שפיתוח הרגלי שתייה הוא חלק מתסמונת הפרה. בירות זה לבנים מתהוללים, לא לכוסיות-על. בירה תעשה אותך שמנה, מנופחת ומפליצה" (עמ' 14-13).

ההמלצות בספר הזה אינן שונות בבסיסן מההמלצות בכל ספר דיאטה סטנדרטי: תאכלי אוכל בריא, תעשי פעילות גופנית ותיפטרי מכמה הרגלים לא בריאים. וכמו ספרי דיאטה אחרים, גם הוא מגובה במחקרים מדעיים, שלעתים צריך לקחת בעירבון מוגבל. אך להבדיל משאר ספרי הדיאטה שמציפים את השוק, הוא לא מסתפק בתרגום מסקנות (פסידו-)מדעיות לשפה פשוטה ומובנת ובהפיכתן לעקרונות שאפשר ליישם באורח החיים. במקום זה מחברות הספר מוסיפות למאפיינים ההכרחיים של כל ספר דיאטה את הרטוריקה הייחודית להן, ובגדול פשוט צועקות עלייך להזיז את התחת השמן שלך וליישם את ההמלצות האלה. הרטוריקה המקורית של "שווה בטירוף" היא שהופכת אותו לספר הדיאטה האולטימטיבי בעיניי, כי לראשונה מצאתי ספר שלא רק מספק את הצורך שלי להתאבסס על תזונה ומשקל, אלא גם מצליח להדהד את הקול שבו אני ובוודאי עוד הרבה נשים נוהגות לצעוק על עצמנו. הכנות הנדירה הזאת, שמשתקפת ברטוריקה של הספר, בהחלט ראויה להערכה.

אז מדוע הספר הזה מביך אותי ובחיים לא אעז להיתפס אתו במקום ציבורי? למה בתחילה הורדתי גרסת סריקה מזעזעת שלו בשפת המקור, ורק אז רכשתי אותו בתרגום לעברית באיזה מבצע, קראתי אותו שוב בזריזות ומאז אני לא מוצאת אותו כי כנראה החבאתי אותו ממש היטב במקום האחרון שאצפה למצוא בו ספרים? משתי סיבות עיקריות: (1) עד כמה שדימוי גוף שלילי הוא דבר נפוץ בקרב נשים, עדיין לא נעים להודות שגם את מטפחת אחד כזה. (2) דימוי גוף שלילי הוא לא רק כישלון אישי שקשה לדבר עליו, אלא גם לא פוליטיקלי קורקט.

אני מוכרחה לציין שבסך הכול נימת הפרגון ההדדי שאופפת את השיח הפמיניסטי כיום היא נימה חיובית ומועילה, ולא פחות ממהפכנית. הרבה יותר קל לקדם מאבקים כשכל מי שתומכת בו תומכת גם בחברותיה למאבק ומציעה להן ולעצמה אינסוף חיזוקים, גם בנוגע למראה החיצוני של כל הנשים האלה. אבל יש בפרגון הגורף הזה גם מידה רבה של הכחשה: כלומר, כן, כולכן מהממות, אני מהממת, נשים זה דבר מהמם בכל הצורות והגדלים, סבבה. אני באמת מאמינה שכל זה נכון. ובכל זאת: רוב הזמן אני לא מרגישה מהממת. אני מרגישה שמנה. וההרגשה הזאת היא לא אשמתי הבלעדית ולא התעלמות מהקשיים של נשים שהן באמת שמנות, אלא היא נובעת מהעובדה הפשוטה שקשה למחוק בבת אחת שנים ארוכות של חשיפה לתעשייה שמשגשגת על חשבון השנאה העצמית שלך. כשקראתי את "שווה בטירוף" ב-2011, כשש שנים אחרי שיצא לאור בשפת המקור, הוא היה בעבורי מפלט רגעי משיח המהממוּת החובק-כול.

אבל היה תפקיד חשוב הרבה יותר שהספר מילא בשבילי, וכאן המקום ל:

וידוי שלישי: הספר הזה הוא הסיבה שנעשיתי טבעונית.

אין קשר מוכח בין טבעונות להרזיה, והשאיפה למצוא את עצות הדיאטה האולטימטיביות ולהגיע לרזון האולטימטיבי גם לא הייתה הסיבה העיקרית למעבר שלי לטבעונות לפני חמש שנים. כמובן קראתי עוד בנושא טבעונות והתייעצתי עם אנשים לפני שהחלטתי סופית על השינוי, אבל בכל זאת אני חייבת להתוודות: מכל המניעים בעולם, דווקא ספר שמשווק כספר דיאטה היה המניע הראשוני שלי להתחלת התהליך.

אף על פי שהרבה שנים קודם לכן הייתי מודעת לאפשרות של טבעונות, עד לאותה נקודה לא שקלתי אותה ברצינות. זה היה גם כי מעולם לא הקדשתי לה מחשבה רצינית, אבל גם כי חששתי שהטבעונות תהפוך אותי לקלישאה. בעבר התגאיתי בעובדה שאני אוכלת בשר מפני שלאנשים שהכירו אותי בתור בחורה עדינה ויפת נפש היה מובן מאליו שאני לפחות צמחונית, ונהניתי מאוד להפתיע אותם. חוץ מזה היה חשוב לי להיות טיפוס נוח שלא מעיק על מארחיו בהעדפות קולינריות מיוחדות ולא מאתגר את השקפותיהם המוסריות. ואז קראתי את "שווה בטירוף", וכל השיקולים הזניחים האלה התגמדו לעומת הישירות חסרת הרחמים של הספר:

"אם תעצמי עיניים, הבעיה לא תיעלם. את לא רוצה לראות את זה, אבל את אוכלת את זה? אז, כן. אם את רוצה להיות רזה, את חייבת להיות צמחונית – מישהי שלא אוכלת חיות או פירות ים מתים. הפסיקי להתבכיין. לא גדלנו אצל הורים היפים אוכלי גרנולה בקומונות צמחוניות. באמת. […] יש לציין שלא ויתרנו על בשר רק כדי להיות רזות. שתינו הפכנו צמחוניות לאחר שהבנו מה עובר על חיות החווה. שתינו הבחנו בשינויים מהותיים במוח, בגישה, בבריאות ובמצב התחת שלנו לאחר שוויתרנו על שלדים" (עמ' 54).

הרטוריקה האכזרית שרכשה את אמוני בגישה של הספר לדיאטה היא אותה רטוריקה ששכנעה אותי בהמשכו, כשהמחברות התוודו על כוונתן האמתית, שכלל אינה קשורה לרזון. הלשון ההיפרבולית של מאמני כושר נלהבים וסדיסטיים היא אותה לשון שהמחברות נוקטות כאשר באמצע הספר הן עוברות מדיון ברזון ובבריאות אל פירוט הזוועות שמתרחשות בבתי מטבחיים בפרקים ששמם "You Are What You Eat" או "זוועת מוצרי החלב". ובאווירת הכנות המוגברת הזאת, לא יכולתי שלא להיות כנה גם בנוגע לעיקרון הפשוט עד כדי בואנה-זה-כל-כך-פשוט-שאני-לא-מאמינה-שצריך-להגיד-את-זה, שניסחתי כבסיס למעבר שלי לטבעונות: אם יש דרך בריאה ופשוטה להתנהל בעולם בלי לפגוע ביצורים חיים, חובה עליי לבחור בה. זה כל מה שיש לי להגיד בנושא, ואם מישהו מתעקש לגרור אותי לדיון על כך שהאדם הקדמון אכל בשר או שגם לפטריות יש רגשות, זה עדיין כל מה שיש לי להגיד בנושא.

הגישה שלי לטבעונות היא לא מיסיונרית, אבל אם מישהו מתעניין, אני שמחה לשמש דוגמה ולהעיד שהמעבר שלי לתזונה טבעונית היה נטול קשיים, שהוא עשה את הגוף שלי בריא יותר ושהוא אפשר לי לתעל את האובססיה המזיקה לתזונה לאפיקים חיוביים ומוסריים.

משאר ההמלצות של "שווה בטירוף" אני נאלצת להסתייג: אמנם עדיף לוותר על הרגלים לא בריאים, אבל רק אורח חיים פריבילגי ממש יכול לאפשר לך לוותר לגמרי על קפה או לאכול רק פירות טריים לארוחת בוקר, כמו שמחברות הספר תובעות; כמו כן כמה מהתפריטים לדוגמה שהספר מציע מכילים מעט מדי קלוריות. לדעתי לא כדאי לאמץ את רוב הההמלצות הקונקרטיות של הספר, פשוט מפני שהן קשות מדי ליישום מחוץ לוואקום ויכולות להוביל לאותו מעגל של רצון בשינוי, כישלון ושנאה עצמית, שהוא אותו מנגנון שמביא נשים לקרוא את הספר הזה מלכתחילה (אגב, מסקרן אותי להציץ גם בגרסה של הספר לגברים שיצאה לאור כעבור כמה שנים מפרסום הספר הראשון, ולבדוק אם גם הוא כתוב בטון משפיל, מאשים ותוקפני באותה מידה או שמא הניסיון להשפיע על גברים פונה לרגשות אחרים).

לסיכום, אמנם רורי פרידמן וקים ברנוין הן לא היחידות ששילבו שפה בוטה עם תזונה טבעונית, אבל הן כן ניצלו בדרך חתרנית את עולם הספרות המסחרית המיועדת לנשים. כמו בפוסט הקודם בסדרה ספרים שלא אקרא באוטובוס (כי הם מביכים אותי), בחנתי כאן ספר שאפשר בקלות לפטור כעוד מוצר צריכה שנארז במיוחד לנשים, אך למעשה מכיל הרבה יותר מתוכן שיווקי. למרות כמה ליקויים בולטים, הגדוּלה של "שווה בטירוף" היא בכך שהוא חושף את רטוריקת השנאה וההשפלה שמסתתרת מאחורי כל תוכן שיווקי שמיועד לנשים, משתמש ברטוריקה הזאת בגלוי ובכך מעמת נשים עם הנימה השיפוטית שהתרגלו להפנות כלפי עצמן – ובסופו של דבר מפנה את כל המהלך החתרני הזה לקידום החמלה כלפי יצורים חיים.

 

רורי פרידמן וקים ברנוין, שווה בטירוף, מאנגלית: מירית בר אילן, ידיעות ספרים 2010

 

ולנסיעה הבאה: אם להמשיך באווירת הכנות, בואו נתייחס בגלוי לאפשרות של חיים בתור אישה שמנה: למשל בהאזנה לאחד הפרקים המוצלחים ביותר של תכנית הרדיו הוותיקה This American Life, שקיבץ כמה סיפורים נועזים ומרתקים על שומן והשלכותיו.

11 תגובות


  1. קראתי בנשימה אחת. [רק אחרי שהרשומה הסתיימה, הבנתי שלא נשמתי].
    זו רשומה מופתית. היא לא רק אמיצה, היא מפתיעה, היא מפוקחת, היא שילוב נדיר של בחינה אישית ובקורת ספרות, והיא מהדהדת עמוק ורחב.
    תודה מלאת השתאות.

    הגב

  2. נפלא. שמחה שקראת ושיתפת וכמו תמיד הצבעת על הנקודות הכואבות עם כל האמת והדיוק וחדות האבחנה.

    הגב

  3. ספר שלא אקרא באוטובוס (כי הוא מביך אותי): OMG! אני בהריון.
    אני לא בהריון. וגם לא מתכננת להיות.
    אבל מאז ששמעתי על הספר הזה בא לי לקרוא אותו בסתר.
    מעריב לנוער שלום, האם אני בהריון?

    הגב

    1. OMG! גרמת לי לגגל את הספר הזה. יש דמיון מחשיד בין איור הכריכה שלו לזה של סקיני ביץ'. סתם, לא מחשיד. רק הסמל הבינלאומי של הצ'יק-ליט

      הגב

  4. רשומה מעולה! הספר הזה מביך גם אותי, אבל משך אותי כל כך שקראתי כמעט את כולו בחנות ספרים ואז ברחתי משם מהר.
    למען המדע, קראתי את הפרק הראשון של הגרסה לגברים באנגלית, skinny bastard. נראה שזה כמעט אחד לאחד אותו טקסט שמופיע בskinny bitch. כנראה שגם גברים שונאים את עצמם בהחבא! (או שזה פשוט עלה הרבה פחות מאשר לכתוב ספר חדש לגמרי).

    הגב

    1. די מאכזב לשמוע – גם בגלל העצלנות של הכותבות וגם כי ברור שיש הבדל בין סקיני ביץ' לסקיני בסטרד ומן הסתם צריכות להיות הוראות שונות לכל אחד מהם.

      הגב

להגיב על אני לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *