המלצה לסוף הקיץ: קראו כתבי עת!

האבסורד הוא שכתבי עת ספרותיים מעוררים עניין כמעט אך ורק בקרב חוקרי ספרות ובקרב האנשים שמוציאים כתבי עת ספרותיים או מפרסמים בהם טקסטים. למה אבסורד? כי כתבי עת ספרותיים, לפחות כשעושים אותם נכון, הם הקריאה הכי נגישה שתוכלו למצוא. מספיק להעיף מבט בכמה כתבי עת מעולים שיוצאים כרגע בישראל ולהסיק מסקנות: הקוראת לא צריכה להתגבר על פערי מקום, זמן ושפה בשביל להתחבר אליהם, ואפשר לגשת אליהם מפעם לפעם באופן לא מחייב, לדלות מהם טקסטים קצרים ולהתעמק בהם בלי להקדיש לכך שעות ארוכות.

ההמלצה שלי לימים אלה של תשישות נעימה מהפעילויות המהנות שמילאו לכם את הקיץ או מהחובות המעיקות שמנעו מכם ליהנות מהקיץ – קראו כתבי עת! הם נערכו במיוחד בשבילכן, ומתאימים להפליא לנסיעה בתחבורה ציבורית.

P60905-173256-001

המבחר שאסקור בפוסט הזה הוא לא ייצוג מלא של מגוון האפשרויות שעומדות בפני הקוראות והקוראים בישראל כרגע, אלא רק המלצות על ארבעה כתבי עת שבאמת יצא לי להתעמק בהם וגם לפרוש על השולחן בסלון הדירה שלי, ועל טקסטים נבחרים מתוכם.

ואמנם לא כתבתי עליהם בהרחבה כאן, אבל אני ממליצה להציץ גם בהו! המונומנטלי, שאני מעריכה מאוד אבל משום-מה אין לי גיליונות שלו, באתה נמצא כאן היפהפה ויזואלית והולם כל כך את אווירת המסעות של הקיץ אבל לצערכם היה זמין לרכישה רק בהדסטארט לזמן מוגבל (ולמען הגילוי הנאות: היה לי הכבוד להשתתף בגיליונו השני, ולכן ארגיש מוזר להמליץ עליו בהרחבה) ובמאזנים של אגודת הסופרים, שזמין לקריאה בשלמותו ברשת.

מעין: שירה, ספרות ורעיונות

עורכים: רועי צ'יקי ארד, יהושע סימון

אני עוקבת אחרי כתב העת הזה בהתרגשות מאז הגיליון הראשון שלו, שיצא לפני ב-2005. מה שמרגש אותי ב"מעין" הוא האופטימיות, השמחה והשובבות שבו, והעובדה שהתכונות האלה אינן תוצאה של אסקפיזם, אלא להפך – הן נובעות מתוך קשר ואהבה עמוקים למקום שכתב העת מתפרסם בו. ההישג הגדול של מעין הוא המחויבות שלו לעסוק בענייני השעה כמו המחאה החברתית בזמנו, מלחמה וגזרות משרד התרבות – ועם זאת להישאר בלתי מבאס בעליל. אני לא יכולה שלא להזדהות עם הרצון לשמח באמצעות הספרות, ומרוצה מכך שיש אלטרנטיבה לאווירת הקדרות שאופפת את הספרות הישראלית ברובה, ואת השירה הישראלית בפרט.

יש לציין גם שזה אחד מכתבי העת הנגישים ביותר שיש בזכות מחירו (17 ש"ח. המחיר נקבע בזמנו על פי שכר המינימום לשעה), שכולל בדרך כלל גם את כתב העת עצמו וגם עוד מוסף, וגם מפני שרוב הגיליונות שלו זמינים ברשת.

טקסטים אהובים מגיליון 12 (קיץ 2016): שירים מאת מיטל שפירו, יעקב ביטון, תהילה חכימי ודנה פרנק, תרגום יפה של רעות בן-יעקב לשיר של ורסאן שייר וסיפור גרוטסקי ונהדר של האמנית נטלי כהן וקסברג במוסף "נאמנות באמנות".

 

פטל: סיפורים שהיו

עורכת: אביבית משמרי

הרעיון של כתב עת שכולו מוקדש לסוגת הממואר נראה לי חשוד בתחילה, אבל התעניינתי בגיליון האחרון שלו בגלל הנושא "לחם עבודה", שקשה לא להזדהות אתו, ולא התחרטתי: מהרגע שהוא נחת אצלי בתיבת הדואר קראתי בו כל מילה, הכרתי הרבה כותבים מוכשרים שלא שמעתי עליהם בעבר והתברר לי שאפשר לכתוב ממואר עם המון יצירתיות (וגם שלא כל הטקסטים בכתב העת הם ממואר, וגם זה נחמד). בקיצור: באתי בגלל הנושא, נשארתי בגלל הכתיבה המשובחת.

אפשר להשיג את "פטל" במגוון חנויות ובאתר שלו.

טקסטים אהובים מגיליון 3 (קיץ 2016): ממש התקשיתי לבחור מתוך כל כך הרבה טקסטים טובים. ובכל זאת: "לא שילמו" מאת איתמר לוי, "עבודות שירות" מאת אברי הרלינג, "בית האבות והאימהות" מאת חגית שורש ו"אימג'ן" מאת מירב נקר-סרי.

 

גרנטה: כתב עת לספרות מקומית ובינלאומית

עורכות: מירה רשתי ושירה לוי

למעשה מדובר בגרסה מקומית של כתב עת בינלאומי ותיק, ובמהדורה העברית הוא תמהיל מרענן במיוחד: שילוב בין טקסטים מתורגמים ממגוון שפות ובין טקסטים עבריים מקוריים מאת יוצרים חדשים וכותבים מוכרים ואף טקסטים מתורגמים מערבית. שמחתי להתוודע אליו בעיקר כי אין עוד כתבי עת בארץ שמתמחים בפרוזה, ובאמת אין סיבה שעולם כתבי העת יהיה שייך למשוררים ושעולם הספרים (שהכותב לא צריך להשתתף במימונם) יהיה שייך לכותבות פרוזה. כל גיליון מגיליונות גרנטה מוקדש לנושא מסוים, ואני קראתי בעיקר בגיליון הראשון, שעסק בנושא "גבוליות" וסיפק שלל מפתיע של סגנונות כתיבה מכל העולם ומבחר נאה של טקסטים מקומיים. עוד בונוס נחמד הוא השיבוץ של אמנות חזותית ישראלית בין דפי הגיליון.

החיסרון הגדול של כתב העת הוא המחיר שלו (אך יש להניח שגם עלויות ההפקה שלו גבוהות משל כתבי עת אחרים), ולכן הסתפקתי בגיליון הראשון, שנרכש בחנות יד שנייה, ואני עוד מחכה שהגיליון החדש יגיע לספרייה הלאומית.

טקסטים אהובים מגיליון 1 (אביב 2014): "באט ובאטי" מאת מוחמד חניף (מאנגלית: מיכל אלפון), "רוסו והחתלתולה" מאת מארי דריוסק (מצרפתית: נורה בונה), "הכפילים" מאת נאדין גורדימר (מאנגלית: קרן שפי) ו"מפתחות" מאת סלמאן נאטור (מערבית: יהודה שנהב-שהרבני).

 

הבא להבא: כתב עת לשירה עברית עכשווית ועתידית

עורכים: עודד כרמלי ועמנואל לוי

כתב העת הזה זוכה בפרס העיצוב המרהיב, וגם בעיטור אירוע ההשקה המבדר ביותר של כתב עת ספרותי שנכחתי בו אי-פעם, על הערב במפעל בירושלים. חבורת "הבא להבא" מנסים לעשות משהו שנדמה שכרגע אין לו מקום בזירת הספרות המקומית: אוונגרד. אפשר להרים גבה נוכח אסופת הטקסטים הניסיוניים ברובם ונוכח המוטיבים החלליים הביזאריים שבגיליונות "הבא להבא", אבל מוטב לשאוב מהם השראה לעשייה פורצת גבולות ומלאת חדווה.

מכיוון שקשה לנקוב מחיר לחלל ולאוונגרד, "הבא להבא" מופץ בחינם ואפשר להוריד את רוב גיליונותיו באתר של כתב העת.

טקסטים אהובים מגיליון 00006:שנה 02016: שירים מאת יואב עזרא, שחברי המערכת מינו אותו למשיח (פייר, השתכנעתי), נח אנגלהרד וטל-שחר קנוהל.

 

ועוד המלצה חשובה לסוף הקיץ: חמוגלידה! בתיאבון.

2 תגובות


  1. ההתמכרות שלי לבלוג שלך היא בבחינת הלא ייאמן.
    מתוך כך, אני אבין לחלוטין, אם תגובתי תמחק. ואולי היא כלל לא הייתה נכתבת, אילולא כותב מסוים יידע אותי, אך אתמול, ששוב נדחה סיפורו באחד מכתבי העת המוזכרים ברשומה הנהדרה הזו שהעלית.
    אני עורכת ספרותית ומבקרת ספרות, אני מציינת זאת רק כדי להבהיר שדבריי אינם נובעים רק ממיקום אישי, אלא אף, כך אני רוצה לקוות, ממבט פנורמי.
    הבעיה, אם ניתן לכנותה כך, [כי ביני לבין עצמי אני מגדירה זאת במינוחים חריפים יותר], היא – שלתוך כתבי העת שלנו, נכנסים רק קולות ספיציפיים במיוחד, שאפילו אינם גורמים להרמת גבה, עוד. אותם הכותבים בהם נבחין בכל בימה אפשרית, הם הם הכותבים שסיפוריהם/שיריהם, נכנסים ומפורסמים בכתבי העת.
    עליך להשתייך לברנז'ה, ולא סתם לברנז'ה אלא לפופיק שלה, בכדי שמי שאחראי לבחינתן של היצירות המגיעות, יתבונן עליהן בעין מקבלת ומתרצה.
    לרוב, אם כך, אין נשיבה של 'משהו' אחר. מתחדש, רענן, ולו, רחמנא ליצלן, בתחילת דרכו.
    מנגד, "הבה להבא", בהיותו אוונגרדי באנג'נדה הבסיסית שלו, אינו מקבל חומרים הנגועים במבנים "מסורתיים" יותר, אם זו ההגדרה.
    מכאן, שקולות אחרים, טובים.
    טובים מאוד.
    אינם נשמעים, אינם מתקבלים, אינם מקבלים את הסיכוי להראות, לקבל סנטימטר רבוע אחד מהבמה, המגיע להם בזכות.
    נכון הוא שהפופיק הוא מקום קטנטן עד זעיר, אך יש משהו מייגע ומייאש, לראות בו את אותם השמות, לקרוא את אותן היצירות ולהיווכח אחר-כך בחגיגות של אותם המשתתפים, שכבר אימצו לעצמם נוהגי התנשאות, שגם הם צפויים.
    סליחה אם פגמתי ברשומה מצוינת, כמו כל הרשומות בבלוג הפנינה הזה.

    להגיב

  2. הלנה, אני שמחה מאוד על התגובה שלך ומסכימה עם רובה. זה לא שאין לי הסתייגויות בכלל מהחבורות הספרותיות שהזכרתי, אבל מכיוון שהבלוג דבק בנימה פרגונית וגם בשל קוצר היריעה, לא נכנסתי אל ההסתייגויות האלה. לכן התגובות הן בדיוק המקום להרחיב בעניינן.
    אני לחלוטין מסכימה שזירת הספרות הישראלית לוקה בברנז'איות ופופיקיות יתר, ויש תחושה שלא משנה מה יש לך להגיד, לא יתייחסו אלייך כל עוד את לא הבת של, אישתו של או החברה הכי טובה של. אני לא רואה את זה בכל כתב עת ואני לא מכירה את הפוליטיקה של קבלת הטקסטים בכל אחד מהם, אבל זה אכן שוק מצומצם ועצוב שלפעמים יש בו כוחות מצמצמים אפילו יותר, ולא משיקולי תקציב.

    ובכל זאת, אני מתעקשת על ההמלצה לקרוא כתבי עת. ראשית, כי באמת כל אחד ואחד מאלה שהזכרתי העניק לי חוויית קריאה מהנה ואיכותית, וזה הבסיס לכל המלצה. ושנית, כי הם בדיוק המקום שאפשר להפרות בו זירת הספרות המקומית, בין שבאמצעות עוד ועוד פרסומים ובין שבהתווכחות עם הפרסומים הקיימים ובניסיון ליצור אלטרנטיבה.

    להגיב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *