הספרות לא חשובה. עכשיו תחזרו לקרוא

יש ספרות שהיא זבל. בשביל לזהות אותה לא צריך דיון מלומד והתמצאות בסוגות מודרניות ועתיקות. מספיק לצאת אל הרחוב ולעבור כמה גדרות אבן בכניסה לבניין, כמה ספסלים וכמה מיכלי מחזור נייר. רוב הסיכויים שתמצאו שם שניים-שלושה ספרים או אפילו ערמה שלמה, מאובקת או רטובה, תלוי בעונה. לרוב צפויה אכזבה למי שקיווה למצוא שם מציאות נדירות, כי דין ספרים שאנשים משליכים אל הרחוב הוא דינו של כל חפץ בלתי רצוי אחר: זה זבל וזה זבל. ואם צורת ההגשה היא הדרך המידית ביותר לזהות ספרות שהיא זבל, מה דינו של ספר שהמחברת שלו מצהירה על זבלותו בבירור? לא בין השורות ולא בריאיון במלאות כמה עשורים לפרסומו, אלא ממש בהקדמה לספר: "מישהו קרא את הסיפורים הללו שלי ואמר שהם לא ספרות, הם זבל. אני מסכימה. אבל לַכֹּל זמן. יש גם עת לזבל" (עמ' 10).

להבדיל מהספר שהפוסט של שבוע שעבר עסק בו, לא מדובר כאן בטקסט שההמעטה בערכו, למראית עין לפחות, היא אסטרטגיה שיווקית שנועדה להנגיש אותו לציבור הקוראים. ב-1974, כשיצא לאור "דרך הייסורים של הגוף", קלריס ליספקטור כבר הייתה סופרת מוערכת בברזיל, עוד מאז הרומן הראשון שפרסמה ב-1944 והיא בת 23 בלבד, ולא היה צורך למצוא לה קהל קוראים מסוג חדש. להפך, ניכר שמי ששיבח את יצירותיה הקודמות התאכזב מ-13 הסיפורים הקצרצרים בקובץ הזה, שכולם (כפי שרומזת הבחירה הנדושה בציור של אגון שילה לכריכת הספר) קשורים למיניות.

ואכן, יש סיבות לחשוד בקובץ הזה, כמו שמפורט באחרית הדבר של יעל סגלוביץ, שגם תרגמה את הספר. אגב, חודש נשים בתרגום, שקורה ממש עכשיו, מספק לי את ההזדמנות לא רק להתמקד בספרים שנכתבו בידי נשים ותורגמו לשפתנו, אלא גם להתייחס למתרגמות, שמניסיוני הצעיר אני יכולה לומר שעבודתן שקופה אף יותר מעבודתם של מתרגמים. ובהזדמנות זו אשבח גם את התרגום המלא חיים של סגלוביץ מפורטוגלית וגם את אחרית הדבר שהוסיפה למהדורה העברית, ואציין שהיא עמדה הן במשימת התרגום והן במשימת הפרשנות בלי לפגום ולו במעט באופי הפרום והפרוע של הספר.

להפך, אחרית הדבר של סגלוביץ רק מסייעת להבין את הגדוּלה של ליספקטור בהכנסת הסיפור של כתיבת היצירה אל תוך היצירה עצמה: ב"הבהרה" שליספקטור מקדימה ל-13 הסיפורים בקובץ היא מסבירה שסיפורים אלה נכתבו בעקבות הזמנה מהעורך שלה בהוצאת "ארטינובה" לכתוב שלושה סיפורים שקרו באמת, אבל היא התעלמה מההנחיות האלה ובתוך שלושה ימים כתבה לא שלושה סיפורים אלא 13, ולא כאלה שקרו באמת. ואילו סגלוביץ מסבירה שהעובדות האלה אינן מדויקות: רק כמה מהסיפורים האלה נכתבו בתוך שלושת הימים האלה.

ב"הבהרה" כותבת ליספקטור ש"בספר שלושה-עשר סיפורים. אבל יכלו להיות בו ארבעה-עשר" (עמ' 10). ואני רוצה לטעון שהלכה למעשה כבר יש בו 14 סיפורים, כי ה"הבהרה" בפתח הספר היא סיפור בפני עצמו. היא אף ממשיכה את הסיפור האישי שלה על אותם ימים של כתיבת הסיפורים באמצע הספר: אחרי כמה טקסטים בדיוניים במובהק מגיעים "האיש שהופיע", "בינתיים" ו"יום אחר יום", שכתובים בגוף ראשון מפי מי שאפשר לזהות בתור ליספקטור עצמה, שחיה את החיים שלה תוך כדי הכתיבה, חיים רגילים שכוללים מחשבות על המוות בין שתיית קפה והתלבטות אם להדליק את הטלוויזיה.

גם באחד הסיפורים האוטוביוגרפיים לכאורה היא משחילה לשיחה את הדיון ב"זבל":

"'את נשבעת שהספרות לא חשובה?'

'נשבעת', עניתי בביטחון שנובע מאמת פנימית. והמשכתי: 'כל חתול, כל כלב, שווים יותר מספרות'" (עמ' 39).

בדרך כלל כשהסופר מכניס את עצמו ליצירת הספרות, הדבר מלווה בחשיבות עצמית וברמיזה שהעיסוק בארספואטיקה הוא הרה גורל לאנושות וכל מיני הצהרות מובלעות אחרות שרוב הקוראים כנראה לא יזדהו עמן. הגאונות והכנות של ליספקטור בספר הזה קשורות בעיקר לבחירה להתעסק בעניינים ברומו של עולם כמו אלוהים והשטן בלי להפריד אותן מהדברים הארציים ביותר כמו מין ועבודה (הבחירה הזאת משתקפת היטב בשם הספר, שמשלב מוטיב נוצרי מוכר עם "הגוף"), וחוסר ההפרדה בין מדרגות הקיום מאפשר להיבט הארספואטי להשתלב בקובץ הזה באופן אורגני להפליא, ובלי להיכנס למונולוגים מפותלים ומתישים. וכך גם כשליספקטור עוסקת בספרות עצמה היא משתמשת באותו סגנון פסקני ויום-יומי, כאומרת: "הספרות לא חשובה. הנה, פתרתי לכם את השאלה הגדולה. עכשיו תפסיקו להיות כאלה כבדים ותחזרו לקרוא".

ומה בנוגע לשאר הסיפורים? הם אפילו יותר מרתקים מהסיפורים הארספואטיים. יש להזהיר שכמו בנוגע הרבה טקסטים ספרותיים שעוסקים במיניות, צפויה אכזבה למי שציפה שהם יהיו ארוטיים באופיים ומחרמנים. בזמנו היו שכינו את הספר "פורנוגרפי", ובהגדרה הזאת אכן יש משהו מטעה, בייחוד במבט אנכרוניסטי מתוך שנות האלפיים, שבהן פורנוגרפיה היא הדרך המפוקפקת שבה ילדים בני שמונה לומדים איך תינוקות באים לעולם. מצד אחר, אפשר בכל זאת להסכים שבסיפורים האלה יש היבט פורנוגרפי אם פורנוגרפיה היא גם קטגוריה צורנית: כלומר שיש ב"דרך הייסורים של הגוף" לא מעט תקריבים יוצאי דופן על חוויות אנושיות וגישה ישירה ועניינית לתשוקה – בין שמדובר בתשוקה מינית לאובייקט מסוים ובין שבתשוקה כללית לחיים.

כדי לעורר תשוקה בכן, הקוראות והקוראים, רק אמנה את הסיפורים האהובים עליי בקובץ, אף שכל אחד ואחד מהם הפיל אותי (למזלי רק מטפורית) ממושבי באוטובוס: שפת הפּ"א הוא אחד הסיפורים המבריקים שקראתי על הבחירה שנשים נאלצות לבחור בין קדושה לזונה ועל כך שכל אחת מהאפשרויות האלה תמיד תהיה הבחירה הלא נכונה, ועל הקשר של הבחירה הזאת לשפה – והוא גם אחד הסיפורים הכי מבריקים שקראתי, נקודה; מיס אלגרייב ודרך הייסורים הם שני סיפורים מעמיקים ומשעשעים, שכל אחד מהם משלב בדרכו את התיאור העל-טבעי של תהליכים טבעיים לגמרי בחיי אדם; והוא שתה אותי מפלרטט גם כן עם הגבול שבין הטבעי לעל-טבעי, ועוסק ברעננות ובתמציתיות במרדף האינסופי אחר היופי ותשומת הלב שאמורה לבוא בעקבותיו.

יש לציין גם שההגדרה של הספר בתור "זבל" כן משכה אותי לקרוא אותו, והסיבה היא שלפני כמה שנים קראתי את "אושר סמוי" בעקבות המלצות נלהבות ושמועות על סופרת דגולה שאינה מוכרת מספיק ככזו, ולא הבנתי על מה המהומה. ייתכן שגם אני השתניתי בתור קוראת מאז, אבל אני משערת שגם הנמכת הציפיות לקראת "דרך הייסורים של הגוף" עזרה לי להפיק ממנו תענוג שמפיקים כשמוצאים פרי בוהק בטריותו בערמת פרות רקובים. ואולי זה פשוט מפני שבאופן אישי אני מתעניינת בשבירת המחיצות בין גבוה לנמוך, ואולי זה תהליך שעובר על הספר באופן טבעי, כשקוראים אותו עמוק בתוך העידן הפוסט-מודרני. מבחינה זו הבחירה לתרגם אותו ב-2016, בתקופה של התעוררות השיח הרציני על תרבות פופולרית ושל הרחבת האפשרויות לדבר על מיניות, היא בחירה חכמה. לא רק חכמה אלא גם נועזת, שכן רוב יצירתה של ליספקטור כלל לא תורגמה לעברית, קהל הקוראים שלה בארץ עוד מצומצם, והשאר אינו יודע למה לצפות ממנה, בין שהוא נמשך אל ההגדרה "זבל" ובין שהוא נרתע ממנה.

 

קלריס ליספקטור, דרך הייסורים של הגוף, מפורטוגלית: יעל סגלוביץ, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2016

 

ולנסיעה הבאה: קלריס ליספקטור נולדה ב-1920 למשפחה יהודית שהיגרה לברזיל ממזרח אירופה, כך שבילדותה חייתה ולמדה בסביבה דוברת יידיש. כמה שנים לפני הולדתה של ליספקטור פרסמה מרים קרפילוב, שגם כן היגרה לאותה היבשת רומן בשם "יומנה של נערה בודדה, או: המאבק נגד האהבה החופשית". הרומן התפרסם בהמשכים בעיתונות היידיש בארצות הברית, ולאחרונה (למעשה כעבור כמאה שנים מפרסום המקור), במסגרת חודש נשים בתרגום פרסם כתב העת המקוון אין געוועב תרגום לאנגלית של שני פרקים מהיצירה.

מקריאת שני הפרקים האלה אני יכולה להעיד שקרפילוב לא כתבה משהו דומה לסיפורים של ליספקטור, אך שביצירות של שתיהן יש כמה מאפיינים משותפים ששווה לשים לב אליהם: העיסוק באהבה, במוות ובמגדר, הטשטוש בין גבוה ונמוך, שקשור גם לנסיבות הכתיבה והפרסום (רומנים התפרסמו בהמשכים בעיתונות היידיש בין שהיו יצירות מופת מורכבות ובין שנועדו לספק בידור זול למי שנוסעת בסאבוויי בסוף יום העבודה במפעל טקסטיל) והקישור הבלתי צפוי לדת בתוך יצירה העוסקת בתשוקה ארצית מאוד (אצל ליספקטור זו דווקא הייתה הדת הנוצרית, ואצל קרפילוב – היהודית). כדי לטעום מהרומן של קרפילוב במקור ובתרגום לאנגלית אפשר לגשת אליו כאן: חלק ראשון וחלק שני.