הגיבור הוא אתה, ואתה לא עושה שום דבר

הפעם האחרונה שהיה לי משעמם הייתה ב-2007. אוקיי, אפשר להוסיף לזה גם את 2010-2009, השנה שבה התגוררתי בשווייץ וחוויתי שיעמום פוליטי, חברתי ועירוני עמוק. אבל שיעמום קיומי ממש, שמלווה בהיעדר כיוון בחיים וחוסר מעש ביום-יום, ליווה אותי בפעם האחרונה כשהייתי בשלהי גיל ההתבגרות והתחלתי ללמוד באוניברסיטה העברית. או שמא יש להגיד: ניסיתי להתחיל ללמוד באוניברסיטה, וחיכיתי להתחיל ללמוד באוניברסיטה, אך ללא הצלחה. למזלי לא היה מדובר בכישלון אישי, אלא בתוצאה של שביתת המרצים הבכירים שהתחילה בדיוק כשאני הייתי אמורה להתחיל את השנה הראשונה של החיים האקדמיים שלי ושל החיים האמתיים שלי בתור בן אדם מבוגר. האוניברסיטה הייתה תירוץ לעזוב את בית ההורים בגיל עשרים בקושי, או שהרצון לעבור לירושלים ולהתחיל חיים משלי היה תירוץ לעשות תואר חסר שחר במדעי הרוח – אני בוחרת פעם בנרטיב הראשון ופעם בנרטיב השני, תלוי בקהל היעד.

2007 היא גם התקופה האחרונה שבה באמת הרגשתי שאני לא עושה כלום עם עצמי. כאמור, הלימודים מיאנו להתחיל, וכך גם חיי החברה החדשים שלי באקדמיה – איכשהו דווקא בחוגים שבחרתי ללמוד כל הקורסים של שנה א נלמדו אצל מרצים בכירים, ואילו תלמידים בחוגים אחרים כבר יכלו ללמוד לפחות כמה קורסים אצל מתרגלים ומרצים מן החוץ, שלא שבתו. מלבד זאת, ניסיתי למצוא עבודה, אבל לא יכולתי להתחייב לשום לוח זמנים כי לא היה אפשר לצפות שהשביתה לא תסתיים מחר. ככה נשארתי לגמרי מחוץ ללופ, והרגשתי שהחיים של כולם ממשיכים בלעדיי. במצבים כאלה את נוטה למצוא את עצמך משוטטת. רוב ירושלים הייתה מחוץ להישג ידי, מכיוון שעוד טיפחתי רצון להתקיים על המענק של השירות הלאומי ולא להוציא יותר מדי על נסיעות. אם כן, נשארתי בתחומי מעונות הסטודנטים, הגבעה הצרפתית וקמפוס הר הצופים. ובתוכו, כמובן: ספריית הר הצופים.

כמו אוטובוסים וכמו רוב המרחבים הציבוריים, ספריות אוניברסיטאיות הן מקום שאת ועוד הרבה אנשים זרים הגעתם אליו כדי לעשות את אותו הדבר – וזאת עדיין לא סיבה טובה מספיק בשביל לדבר זה עם זה. עד היום אני לא בטוחה איזה צד יותר חשוב לי בשהותי הקבועה בספריות ציבוריות: להתחפר בעיסוקיי באין מפריע או דווקא לחפש חברה. באותה תקופה של שביתת המרצים ב-2007 כמובן הייתי צמאה לחברה, אבל גם לעיסוק אינטלקטואלי שישאב אותי אל תוכו עד כדי ייתור הצורך בחברה. הסתובבתי בין המדפים, שעוד לא לגמרי הבנתי איך לנווט בין מספריהם, ניסיתי לקרוא חומר מהסילבוס של כמה מהקורסים השובתים ואז זנחתי את הפרויקט הזה די מהר, כשהבנתי שחסר לי הקשר והסבר מדוע התבקשנו לקרוא את הטקסטים האלה. אני לא זוכרת איך בדיוק הגעתי לשלוף דווקא את "איש ישן" (1967) מאת ז'ורז' פרק מאחד המדפים, אבל זה כנראה קשור לדברים שקראתי עליו באינטרנט (מקור הפוזה האינטלקטואלית העיקרי שלי באותה תקופה) שגרמו לו להישמע כמו סופר חשוב. חוץ מזה מדובר בהתערבות אירונית לחלוטין של יד המקרה.

איש ישן כריכה

גיבור הספר הוא לא "איש ישן" כלשהו שטרם הכרנו, אלא "אתה". כן כן, אתה. אתה אמנם לא יודע שהסיפור הזה נכתב עליך, אבל כשתתחיל לקרוא, תגלה שאתה הוא שמתחיל לחוות את הרפתקת השינה. אם כן, הטקסט נפתח בשינה, או יותר נכון בנמנום, או לכל היותר בשכיבה בעיניים עצומות, במצב ביניים שבין חלום למציאות ובצורות המופשטות שמרצדות לנגד עיניך באותו זמן. עד כה מצב שכל אחד ואחת חוו לפחות פעם בחיים. לא מופרך לדבר אל הקורא בלשון "אתה". בהמשך הפרקים הראשונים של היצירה מתברר ש"אתה" הוא צעיר צרפתי בן 25, סטודנט לסוציולוגיה שנטש את הלימודים בלי הודעה מוקדמת לטובת חיים של הימנעות מעשייה. לתהליך הנפשי שגיבור הספר עובר אפשר לקרוא גם, בשפה לא-ספרותית כל כך, "דיכאון".

בימים שבהם רוב התנועה שלי במרחב הסתכמה בהליכה ברגל מהמעונות אל תוך הקמפוס ובחזרה, לא קראתי את הספר הזה באוטובוס, אלא הוא ואני נשארנו במקום שמצאתי אותו: בספריית הר הצופים, שגם היא הייתה אז בתקופת המתנה. בדיוק עשו בה שיפוצים, וכך חלקה היה חשוף ומפורק, וקומת הכניסה שלה, שהיום היא רועשת ושוקקת חיים, הייתה נטושה וכללה בעיקר כמה כיסאות עם ריפוד ישן ורעשי קידוח. פה ושם לקחתי את הספר אתי לאחת הקפטריות של מדעי הרוח, ומפעם לפעם קטעתי את הקריאה כדי לראות אם מישהו מהסטודנטים החולפים על פניי הוא פרצוף מוכר – ולשווא, כי הרי בקושי הכרתי חמישה אנשים במקום הזה.

היה משהו מתסכל בחוויית הקריאה של "איש ישן" בדיוק בתקופה של המתנה ממושכת לחיים שיתחילו ובסביבה שהייתי אמורה להתיידד אתה לעוד שלוש שנים לפחות, אבל אז עוד הייתה נטושה למחצה ולא מוכרת. מתסכל משום שבמשך 12 שנה לפחות חיכיתי וציפיתי לכך שילמדו אותי משהו שאני באמת מעוניינת ללמוד, ואז כשסוף-סוף כל הקיום שלי (ולא מעט כסף) מופנים אך ורק למטרה זו – אני נדרשת להמשיך לחכות – ואז עוד קוראת ספר על איזה פוץ שניתנה לו הזכות ללמוד, והוא פשוט מוותר עליה. ואפילו לא מדובר בוויתור מרדני, או לפחות בבחירה מושכלת, אלא בהמשך פסיבי של חיים מנומנמים: "מאוחר יותר מגיע יום הבחינה שלך ואתה לא קם. זו אינה פעולה מתוכננת, למעשה, זו אינה פעולה כלל, אלא העדר פעולה, פעולה שאתה לא עושה, פעולות שאתה נמנע מעשייתן" (עמ' 14).

ולמרות התסכול הראשוני, הכתיבה של ז'ורז' פרק סקרנה אותי כי שמעתי כל כך הרבה על העיסוק שלו בניסויים ספרותיים. התרגיל הצורני של הכתיבה בגוף שני ריתק אותי, ועקבתי אחר הטקסט בציפייה להבין מה תפקיד הפנייה החריגה הזאת לקורא (מעניין לחשוב שבשירה היא לא חריגה בכלל, ואילו בפרוזה היא נדירה). עד אז הפרוזה היחידה שקראתי בגוף שני הייתה סדרת ספרי "עשו לעצמכם צמרמורת" – הגרסה האינטראקטיבית של ספרי "צמרמורת" האהובים עליי בילדותי, שהייתה די מאכזבת ולא סייעה לי לצמרר את עצמי ולו במעט (אם כי יש לציין ששמות הכותרים היו משובחים).

צמרמורת. סוכנת חשאית ושמה סבתא

לפנייה העקבית בגוף שני יש מטרה די ברורה, שכמעט כל טקסט בפרוזה מטפח: לעורר הזדהות בקוראים. ואמנם לא יכולתי להזדהות עם הפסיביות הגמורה של "אתה", אבל כן מצאתי בו הד לחששות שליוו גם אותי על סף החיים הבוגרים: "ואז, ביום כמו היום, קצת מאוחר יותר, קצת מוקדם יותר, אתה מגלה ללא הפתעה משהו לא בסדר, ואם להתבטא בלי חשש, אתה לא יודע לחיות, לעולם לא תדע" (עמ' 17).

ספר שכתוב כולו בגוף שני, בייחוד בתרגום לעברית, מחייב הערה על ההיבט המגדרי: אמנם בצרפתית הכינוי לגוף שני אינו ממוגדר כמו בעברית, אבל ברור שכוונת המחבר הייתה להציג דמות גבר, ויש די והותר רמזים לכך שהאדם הניטרלי-לכאורה שהקורא וגם הקוראת אמורים להזדהות אתו הוא בבירור גבר צעיר. זו לא אשמת פרק הבלעדית שגבר נבחר לייצג את המשבר הקיומי הזה – זו בעיקר אשמת המציאות, שבה זכר הוא תמיד המין הניטרלי, ובה בדידות ובטלה מרצון לא נחשבות לתכונות נשיות במיוחד. או יותר נכון, אלה לא תכונות ראויות לייצוג כשהן תכונות של דמות אישה. בשביל אישה, לא להיות מחויבת למישהו או למשהו הוא דבר שלא נחשב למעלה. לעומת זאת כשגבר מתנהג כך, פעמים רבות זה נחשב לביטוי של חירות האדם או משהו כזה. ובנוגע לחיי בדידות, גם הם פחות מתאפשרים לנשים, או לפחות לא בגרסתם הפואטית: "אתה לבד. אתה לומד ללכת כמו אדם בודד, לשוטט, להסתובב, לראות מבלי להסתכל, להסתכל מבלי לראות. אתה לומד את השקיפות, את הנייחות, את הרִיק. אתה לומד להיות צל ולהביט בבני האדם כאילו היו אבנים" (עמ' 45) – הרי קשה לדמיין אישה שמתמידה בבדידותה ולא מעוררת חשד או הערות מציקות מהסביבה. ובכל זאת, אני יכולה להגיד שהפנייה בגוף שני בזכר לא הפריעה לי יותר מדי לצלול אל ההזדהות עם גיבור הספר, משום שכמו כל קוראת ותיקה, אני מורגלת באקרובטיקה שנדרשת ממני כדי להזדהות עם רוב הגיבורים הגדולים של רוב היצירות, כמו שניסח זאת דורי מנור כשדיבר על קריאה על אהבה הטרוסקסואלית. עד כאן ההערה על ההיבט המגדרי.

ובחזרה לאי-עשייה. האתגר האמתי שפרק לקח על עצמו בכתיבת "איש ישן" לא הייתה הכתיבה בגוף שני (מי שמכירה את פרק יודעת שהוא צלח אתגרים צורניים מורכבים הרבה יותר), אלא כתיבת רומן שמוקד ההתרחשות בו הוא אי-עשייה. איך טקסט סיפורי כזה יכול להתקדם בלי מעשים, ואיך הוא יכול להיות בכלל? הכתיבה בגוף שני אכן מציבה אתגר לכותב, אבל לא מסיבות צורניות, אלא בעיקר בגלל החיבור שלה לנושא הטקסט – כי הרי כתיבה על דמות ניטרלית למדי בגוף שני מחייבת שימוש נרחב בפעלים. מדוע? כי האפשרות השנייה היא להכביר שמות תואר, וזה בדיוק מה שהמחבר לא רוצה לעשות – לאפיין את "אתה" יותר מדי, עד כדי כך שאתה כבר לא תוכל להזדהות אתו. כך קורה שהטקסט, שעוסק במוצהר באי-עשייה, למעשה מלא בפעולות שונות: השריית גרביים, אכילה, קריאה, הליכה, משחקי פסיאנס ועוד.

וגם הבדידות המוחלטת בטקסט אינה אלא אשליה. גם לאדם הבודד ביותר יש, לפחות, שכן שמזכיר לו את עקרונות הקשר עם הזולת: "עם זאת, לפעמים, החיים שלו שייכים לך, הקולות שלו הם שלך, כי אתה מקשיב להם, ממתין להם, כי הם מחזיקים אותך בחיים" (עמ' 105).

"איש ישן" הוא תרגיל גם בעבור הקורא וחוויה שמלמדת שאי-עשייה אינה אפשרית באמת, מפני שבכל רגע "הכול מתחיל, הכול ממשיך" (עמ' 119). בשלב מסוים גם גיבור הספר מבין שאי-עשייה היא עיקרון שאפשר לדבוק בו רק באופן זמני, אם בכלל. אני לא היחידה שקראה את "איש ישן" בתקופה הולמת בחיים, ואני ממליצה עליו לכל אחד, בייחוד למי שחשים תקיעות, קיפאון ובידוד ורוצים להעמיק ולצלול אל התחושות האלה רק עוד קצת לפני שמוציאים את הראש בחזרה ונזכרים שהעולם ישנו.

 

ז'ורז' פרק, איש ישן, מצרפתית: מיכל סבו, בבל 2005

 

ולנסיעה הבאה: סיפור האי-עשייה הכי מפורסם ככל הנראה הוא "ברטלבי" מאת הרמן מלוויל (1853), והוא שימש השראה לז'ורז' פרק בכתיבת "איש ישן" וביצירות אחרות (למשל דמותו של ברטלבות' ב"החיים הוראות שימוש"). למי שטרם קראה, חובה לקרוא מיד – לא סתם כי זו קלסיקה, אלא כי זה סיפור מרתק על עולם העבודה ועל סירוב גורף. אפשר לקרוא אותו בחינם במקור, להאזין לו בשפת המקור ואף לקרוא בתרגום לעברית.

14 תגובות


  1. פוסט מצוין, נהניתי לקרוא (התחלתי בבית קפה וסיימתי מול ספר לימוד פתוח). ברטלבי הוא באמת סיפור מצוין ולכן אקח את ההמלצה שלך על איש ישן ברצינות וכמחווה אשתדל לקרוא באוטובוס.

    הגב

    1. תודה! טרם ניסיתי לקרוא אותו באוטובוס (לא הצלחתי להשיג עותק שלו להשאלה, אז נאלצתי לעשות את הקריאה החוזרת שלו באולמות הספרייה הלאומית ובכך לשחזר את חוויית הקריאה הראשונה), אבל הוא בטח ישתלב שם היטב.

      הגב

  2. משתעשע במחשבה – אולי יש קשר בין הדמות הראשית ב"הכותלי" של נל זינק לדמות הראשית של פרק כי הדמות של זינק אמנם דמות של אישה שרוצה חיי בטלה (בדומה לאלה שיש ל"אתה") אבל התכנית שלה לעשות את זה היא הפוכה ממה שהוא עושה (בדידות) – דווקא להיות צמודה למישהו (לגבר ולכסף שהוא מרוויח)?

    הגב

    1. בטלה היא בהחלט מוטיב שאוהבים לחקור בספרות. כאמור החידוש של פרק הוא בשילוב שלו עם התרגיל הצורני של פנייה בגוף שני, ואצל זינק זה חידוש מגדרי שכנראה לא היה מתקבל בהבנה אם היא הייתה כותבת באותו עשור של פרק.
      ההערה שלך מעניינת כי היא מעידה שהניצול של מוטיב הבטלה בספרות תמיד יהיה מוגבל (וצריך לקרוא את שני הספרים האלה עד הסוף כדי להבין בדיוק מדוע).

      הגב

  3. איזה פוסט מרתק ומעולה! ההמתנה וההמנעות מעשיה הופכים אצלך לדרמת מתח. ממש הזדהיתי איתך ממתינה ללימודים.

    הגב

  4. הבלוג שלך לא רק מרתק ויפה, אלא שהוא מהווה תענוג לשאר הרוח. [האמיני או לא, תענוג פיסי. הרוח שלי מרגישה כמו אכלה ארוחה משובחת. כעת היא מהמהמת].
    רק בעיה קטנה –
    ומי שאינו פועל דרך ובתוך פייסבוק? אולי אולי אולי יהיה ניתן לשלב בבלוג שלך הרשמה לקבלת עידכונים?
    תודתי, כן?

    הגב

    1. תודה רבה הלנה – שמחה שרוחך שבעה (:
      לצערי עד כה כל ניסיונותיי להציע הרשמה לעדכונים כשלו בגלל בעיות טכניות, אבל אני עדיין עובדת על זה. קצב העדכונים די קבוע, אז בינתיים מובטח לך שאם תבקרי בבלוג אחת לשבוע, תוכלי למצוא בו פוסט חדש.

      הגב

      1. היי הלנה, מעדכנת שנוספה אפשרות להירשם לעדכונים במייל – ראי בתחתית העמוד

        הגב

  5. איזו כתיבה יפה ! סיקרנת אותי לגבי הספר, מקווה בהזדמנות הראשונה לקרוא אותו.
    גם אני בתקופת "המנעות מעשיה" האמת היא שזה מצב נוח ומטריד כאחד (אני שואפת את ההשראה שלי מתורת הקוונטים)
    מקנאה באנשים שהתחושה הזו זרה להם.(אני קוראת להם נמלים חרוצות. אני שייכת לזן החרגולי)
    תודה לך.

    הגב

    1. תודה יפית! נמלים או חרגולים – אני חושבת שהספר הזה יכול להיות מיוחד בעבור שני הזנים.

      הגב



להגיב על שירי שפירא לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *